​בשנים האחרונות, כך נראה, הפכה תשומת הלב למשאב יקר ונדיר, בין השאר בין כותלי האקדמיה.  פעם אחר פעם אנו מוצאים את הסטודנטים עסוקים במהלך השיעור במכשירים הדיגיטליים שלהם, קוראים חדשות, מתעדכנים ברשתות החברתיות ואף מתכתבים עם חבריהם לכיתה. החדשות הטובות הן שלא מדובר בתופעה חדשה או אף מודרנית: החל ביוון ורומי העתיקות, דרך ההגות הנוצרית ועד לרנסנס, שלא לדבר על תקופות מאוחרות יותר, אנו מוצאים כותבים מבכים את חוסר היכולת שלהם ושל התלמידים שלהם למקד את תשומת ליבם ולהתרכז בדברים החשובים. החדשות הרעות הן שבעידן הדיגיטלי, בו הפכה תשומת הלב למטבע עובר לסוחר עליו מתחרים ואליו מכוונים גורמים מסחריים, הבעיה ללא ספק החמירה. יתרה מכך, עתה עלינו להתמודד גם עם האירועים האחרונים בישראל, אשר ללא ספק נוגסים גם הם במעט תשומת הלב שעוד נותרה לנו. ובכל זאת, יש מה לעשות בנידון.

אך ראשית, חשוב להבין כי הן תשומת הלב והן הסחת הדעת הינן מרכיבים בלתי נפרדים באנושיותנו, המהווים כלים הישרדותיים אשר התפתחו לאורך זמן רב בתהליך האבולוציה אנושית. מצד אחד, היכולת להתמקד בפעולה מסוימת, ולכן צליחתה באופן טוב יותר, מעניקה יתרון הישרדותי לעוסק בה. מצד שני, ללא היכולת לזהות ולהגיב באופן מידי להפתעות, סכנות וחידושים, לא ניתן היה לשרוד זמן רב בתנאים בהם חיו בני האדם במהלך רוב התפתחותם האבולוציונית. כך, למשל, היכולת להאזין בקשב למידע המועבר על ידי אדם אחר היוותה מרכיב חיוני בעולמם הצר של בני האדם הקדמונים. באותה מידה, האזנה קשובה מדי על חשבון שימת לב לטורף שמתקרב באותו רגע יכלה באותה מידה להוות חיסרון הישרדותי. הסחות דעת וקשב מפוצל, אם כך, אינם נטל – אלא מרכיב חיוני בקיומנו.

כפועל יוצא מחיוניותן של הסחות הדעת, חשוב באותה מידה להכיר בכך כי לא נוכל לנצח, כפי שיעידו דורות של הוגים מאז ההיסטוריה המתועדת, במאבק נגדן, ודאי שלא במעט הזמן שניתן לנו בכיתות הלימוד. במקום זאת, עלינו להעמיק את יכולתנו למשוך, להחזיק ולחזק את תשומת ליבם של הסטודנטים. ככל שניתן להאשים את הטכנולוגיות המודרניות בהחמרת בעיות הריכוז של הסטודנטים בשנים האחרונות, מדובר בסך הכול בסימפטום המצביע על הצרכים ההישרדותיים שלנו בעידן המודרני. נכון, טורפים כבר לא קופצים עלינו מבין השיחים, אך איומים אחרים עורבים בקרבנו.

האיום הראשון, ואחד המרכזיים בחייו של הסטודנט הממוצע, הוא – שעמום. השעמום אמנם אינו מסכן אותנו, אך הוא גורם לתחושת חוסר נוחות ולכן לסוג של כאב מנטלי. בעת שעמום, אנו מגיבים באותו אופן בו היינו מגיבים אילו גורם חיצוני היה מאיים על שלומנו, קרי מסבים את תשומת הלב לפעולה מיידית ואינסטינקטיבית שתוציא אותנו מכלל סכנה. בדרך כלל, ישנו מכשיר דיגיטלי בהישג יד שמספק בדיוק את הצורך הזה. בין אם מדובר בהנאה שבתגובה לפוסט שכתבנו, במסר מחבר, או במטלה מעניינת יותר מקורס אחר, הסחת הדעת עונה לרוב על הצורך בהקלה על חוסר הנוחות שבשעמום. לכן, ככל שנדאג ליצור יותר עניין אצל הסטודנטים, כך יקטן הצורך בהסחת דעתם.  

האיום השני, אותו אנו חווים ביתר שאת בימים אלו, הוא רגשות שליליים ותגובות דחק: פחד, חרדה, דאגה, לחץ ועוד. בין אם מדובר בחשש לשלומינו ושלום יקירינו תחת איומי רקטות ולחימה, ובין אם מדובר במחסור כלכלי; בין אם מדובר בבדידות או בוויכוח עם חברים; בין אם מדובר חוסר הבנה של הנלמד או בלחץ להוכיח את עצמנו שוב ושוב; בין אם ברעב ובצמא, ובין אם במחלה; כל אלו ועוד סיבות רבות מספור עלולות להביא לאותה תחושה של חוסר נוחות וכאב. וגם כאן, הסחות דעת מספקות מזור ומפלט, זמני ככל שיהיה, לאותן תחושות לא נעימות. לכן, בדומה ליצירת עניין, גם יצירת תחושת נוחות, אחווה וביטחון מסייעת בשמירה על תשומת הלב ומפחיתה את הצורך בהסחות דעת. 

לבסוף, לא משנה כמה עניין מגלים הסטודנטים בשיעור או כמה הם נינוחים בכיתה, תשומת הלב הינה משאב מוגבל במקום ובזמן. קוגניטיבית, הריכוז יורד ככל שחולף יותר זמן, ללא קשר לאופי הפעולה. אם לא די בכך, אנו מסוגלים לשמור בזיכרון הפעיל מספר מוגבל של פריטים, שווי ערך לכ-40 ביטים של מידע, בכל רגע נתון (המספר נמוך עוד יותר כאשר עייפות ו/או מצב רוח ירוד נכנסים למשוואה). משמעות הדבר היא שלא משנה כמה טובות כוונות הסטודנטים וכמה גדול רצונם להתרכז בשיעור, יכולתם לעשות זאת תרד ככל שהשיעור מתקדם. אין בכך כדי לומר שלא ניתן לשמור על ריכוז לאורך השיעור, אלא שיש לכלול בו אלמנטים שיאתחלו את תשומת הלב מפעם לפעם. בהיעדר אלמנטים כאלה, הסטודנטים יפנו למקורות אחרים לאתחול תשומת הלב, לרוב, ניחשתם נכון, למכשירים שלהם.     

אם כן, מה נוכל לעשות כדי לשמור ביתר שאת על תשומת הלב של הסטודנטים וכך – בעקיפין בלבד – למנוע את הסחת דעתם למכשיריהם הדיגיטליים או להרהוריהם פנימיים?

 

1)       עניין וסקרנות. אין דבר המחזיק תשומת לב לאורך זמן כמו התלהבות, תשוקה וחדוות הגילוי, אך כדי שסטודנטים יחוו תחושות כאלו בשיעור, עלינו לחוש אותן בעצמנו. עם זאת, בעיקר בנושאים מוכרים לנו היטב או בקורסים המועברים שוב ושוב, אנו עלולים לאבד בהדרגה קשר עם התחושות הללו. לכן, חשוב לחזור אל אותן תחושות ראשוניות ולגורמים להן. לחלופין, ולמרבה המזל, ניתן גם לעורר אותן מחדש על ידי יצירת עניין וסקרנות באופן אקטיבי. נוכל, למשל, לפתוח נושאים עם בעיות לא פתורות או דילמות עכשוויות, כך שפתרונות אפשריים יעלו לאורך השיעור. נוכל גם לפתוח עם סיפור טוב או אף מותח. כמובן שבעיות קטנות יותר צריכות לצוף במהלך השיעור כדי לאתחל את הקשב מדי פעם, כל עוד מדובר בבעיות אליהן תוכלו להתחבר גם היום.     

2)       מגוון וחידוש. שיעור המתנהל באותה צורה לכל אורכו, למשל הרצאה תוך החלפת שקפים עם טקסט במצגת, סביר שיסתיים עם רוב הראשים טמונים עמוק במכשירים ועיסוקים אחרים. בהתחשב בכך שקשב וריכוז הם משאב מוגבל בזמן, חשוב להכניס מדי פעם שינויים במהלך השיעור: מעברים בין הרצאות לדיונים, שילוב של עבודה בקבוצות, מטלות קצרות או הפעלות (סקרים, מבדקים ללא ציון). חשוב לא פחות, כדאי לשלב אלמנטים אלו בסדר משתנה. אם כל שיעור מתחיל בפעילות, ואז עובר להרצאה ואז לדיון, לדוגמה, עדיין מדובר בפורמט מונוטוני שמסתכן באובדן קשב לאורך זמן. שינוי סוגי הפעילויות וסדרן תורם רבות למה שמכונה הזנקת-קשב. שיעור לדוגמה במדעי הרוח והחברה, באורך של כ-90 דקות, יכול להיראות כך:

  • הצגת בעיה/קושי/דילמה בה נתקלתם בעת לימודיכם או מחקרכם (10 דקות)

  • חלוקה לקבוצות הדנות ביחד בפתרונות אפשריים לבעיה (15 דקות)

  • בפורום כיתתי, דיון בכמה מן הפתרונות (15 דקות)

  • הרצאה על האופן והדרך בהם אתם פתרתם את הבעיה (20 דקות)

  • דיון כיתתי ושאלות על הפתרון או הדרך שהובילה אליו (10 דקות)

  • פעילות מסכמת בעזרת כלי סקר דיגיטלי: דבר אחד שלמדתם היום (5 דקות)

  • שאלות נוספות? (10 דקות)

  • טיזר לנושא של השיעור הבא (5 דקות)

3)       שילוב מדיה. גם אם להרצאה ו/או למצגת חלק חיוני בשיעור, ניתן לשוות להן מגוון. שילוב תמונות או הנפשות, הצגת סרטונים מדי פעם, מעבר לשקף שמציג שאלה או אפילו הוספת דגשים טיפוגרפיים, כולם מסייעים להפוך הרצאה או מצגת למושכת יותר. בהקשר גם לסעיף הקודם וגם לסעיף זה, אנו למעשה מנצלים את מנגנון הסחת הדעת המובנה בכולנו לטובתנו – קשה לנו להתעלם מאלמנט חדש המופיע לפתע ושובר את התבנית המוכרת (אפקט הידוע כ-novelty bias). 

4)       מבנה. חוסר הנוחות הנגרמת משעמום או מרגשות שליליים אינה בהכרח תוצאה של אופן ההוראה או חייהם האישיים של הסטודנטים. לעיתים מדובר במפגש בעייתי בין השניים. סטודנטים המתעניינים בשיעור ומשקיעים מאמצים כדי להתרכז בו עלולים לעיתים לאבד את הכיוון. ברגע שסטודנט מרגיש  כי אינו מצליח לעקוב אחר הנושא המדובר, הסחת הדעת נמצאת במרחק נגיעה. לכן, חשוב שנושאי השיעור יהיו גלויים וברורים לכל אורכו. הצגה של הנושאים המרכזיים שיידונו בשיעור ולכל הפחות סימון ברור כאשר מחליפים נושא, יכולים לסייע לסטודנטים לחזור במהרה לשיעור, במקום לשלוח אותם לחפש נחמה ועיסוקים במקומות אחרים. בהקשר זה, ניתן:

  • לרשום את ראשי הפרקים בצד הלוח לפני תחילת השיעור כך שיהיו גלויים לכל אורכו.

  • להציג ראשי פרקים או נושאים בשקף ייעודי במצגת ולסמן שקפים בהתאם לנושא הנידון.

  • לסמן בשקף ייעודי או בכותרת גדולה על הלוח כל נושא חדש אליו עוברים.

  • לשלוח חומרי שיעור ממוספרים מבעוד מועד ולהפנות למספר הנושא/העמוד בעת הדיון עליו.

5)       קהילתיות. אף אחד לא אוהב להרגיש בלתי נראה או חסר חשיבות. זהו מקור ידוע לחוסר נוחות וכאב מנטלי ולכן גורם מרכזי לפנייה להסחות דעת. נסו להעניק לסטודנטים תחושה של נראות וחשיבות: שאלו אותם לשמם, השתמשו בשמות כאשר סטודנטים מדברים, שאלו לפני כל שיעור סטודנט או שניים לשלומם והפנו אליהם תשומת לב כאשר שאלה או הערה שלהם עולה שוב בשיעור. השם שלנו הוא גם טריגר חזק להפניית קשב, ושמיעתו מחזירה אותנו מיד לסיטואציה בה הוא נשמע. באותה מידה, רצוי להפנות את תשומת הלב של הכיתה לשאלה או הערה של סטודנט, כדי ליצור תחושה של הקשבה הדדית בין כל הסטודנטים, ולא רק עם המרצה.    

 

ברור כי במרכז נושא הסחות הדעת עומדת שאלה גדולה: האם עלינו, כמרצים, לסייע לסטודנטים לשמור על תשומת לב ולהרחיק אותם מהסחות דעת, או שמא עלינו לאפשר לכל סטודנט לקבוע את סדרי העדיפויות שלו ולקחת אחריות על לימודיו? האם הימנעות ממאבק אקטיבי בהסחות דעת, בייחוד כאשר אלו עלולות לגרור אחריהן סטודנטים נוספים, מהווה עמדה בריאה? העמדה המוצעת כאן הינה כי על תשומת לב ראוי וצריך להיאבק, היות ושליטתנו בה מוגבלת מעצם אנושיותנו; אך את המאבקים צריך לבחור בחוכמה, כדי שלא נמצא עצמנו נלחמים בטחנות רוח אבולוציוניות.  

​ 

רשימת קריאה:

 

Bailey, Chris. 2018. Hyperfocus: How to Manage Your Attention in a World of Distraction.

United States: Penguin Books.

Eyal, Nir. 2019. Indistractable: How to Control Your Attention and Choose Your Life. London:

Bloomsbury Publishing. 

Goleman, Daniel. 2013. Focus: The Hidden Driver of Excellence. New-York: Harper.

Lang, James M. 2020. Distracted: Why Students Can't Focus and What You can Do About It.

New-York: Basic Books.