מיומנו של חוקר (עלון הפקולטה למדעי הרוח והחברה, ינואר 2024)
איתי מרינברג-מיליקובסקי, המחלקה לספרות עברית
כאשר נתבקשתי לכתוב כמה מילים על עצמי ועל מחקרי למדור 'יומנו/ה של חוקר/ת' בעלון הפקולטה הראשון לשנת 2024, חששתי מעט. אחרי הכל, כמו אצל כולנו, גם ה'יומן' שלי השתנה לבלי הכר מאז השבת השחורה של ה- 7 באוקטובר. ומה כבר יש לומר ולספר על מחקר ספרותי בימים כאלה, שבהם הלב והדעת נמצאים במקום אחר, מסרבים להתיישר עם לוח הזמנים האקדמי החדש והלא שגרתי? בעודי מתלבט האם להיענות להזמנה, שלפתי מאחד המדפים בספריית ביתי ספר המתאר כיצד תפקדה הגלריה הלאומית בלונדון בזמן מלחמת העולם השניה (The National Gallery in Wartime, London 2008). הספר מספר כיצד פונו יצירות האומנות מאוסף הגלריה למקום מסתור תת-קרקעי בהרי וויילס, וכיצד חללה המרשים של הגלריה, שהתרוקן מתכולתו הרגילה, החל לארח קונצרטים ולעתים אף הציג תערוכות קטנות, זמניות, שהביאו מעט מזור לתושבי העיר המופגזת. הצילומים בספר, בשחור-לבן כמובן, מטלטלים למדי: יצירות מופת מועמסות בידיים זהירות על משאיות מקרטעות, העושות לאחר מכן את דרכן בדרכי עפר נדחות; מסגרות מפוארות שאינן ממסגרות עוד דבר מונחות חסרות-תכלית על רצפת המוזיאון, נשענות על קירותיו; ציבור לונדוני עייף, אפוף עננת דאגה, מקשיב רוב קשב לצלילי המוסיקה.
הצילומים הללו מספקים תשובה כלשהי, עבורי לפחות, לחששות שהוזכרו לעיל. אחרי הכל, המציאות הנוכחית בישראל איננה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הרוח והתרבות מחפשות את מקומן מחדש, בצל מלחמה. ואם את חוויית ההוראה המתחילה בימים אלה אפשר לדמות לאותם קונצרטים - מעין נסיון ליצור שגרה מנחמת ומועילה בשעה שהתותחים רועמים - הרי שחוויית המחקר העכשווית דומה יותר בעיני לאותן משאיות הנכנסות אל מעבה ההר עד יעבור זעם, על מנת לשמר שם כמוסה של חיים אחרים; עד שיגיע הרגע הנכון, ביום-שאחרי-היום-שאחרי, שבו למחקר - גם בנושאים האיזוטריים ביותר שאפשר להעלות על הדעת - תהיה שוב משמעות חדשה, שאפשר ואינה ידועה לנו עדיין.משמעות, כמובן, אינה חופפת בהכרח לרלוונטיות: יתכן שמשמעותם המרכזית של מחקרים מסוימים תהיה דווקא בהיותם לא-רלוונטיים, מנותקים לגמרי מההווה הסוער, מאפשרים התעלות מעבר ליומיומי. לעתים קרובות זו תחושתי. אך בצד זאת, לעתים, בחלקים מסוימים של המחקר שלי, אני מזהה ניצנים של אפשרות אחרת. דוגמה לכך יש באחד הפרוייקטים המרכזיים שעליהם אני עובד (במימון ה- ISF), המוקדש לחקר אופיו הנרטיבי של התלמוד הבבלי. פרוייקט זה משלב את שלושת המרכיבים הדומיננטיים בעבודתי: הפואטיקה של הסיפור התלמודי, הנרטולוגיה (התיאוריה של הנרטיב), ומחקר הספרות החישובי. הוא מבוסס על בניית מאגר מידע ממוחשב המכיל את כל האלמנטים הנרטיביים בתלמוד הבבלי, המאפשר מיפוי מחודש שלהם, והבנה טובה יותר של דרכי השפעתם על עיצובו של הטקסט. לכאורה, תהום מפרידה בין מחקר זה (המעובד בימים אלה לספר חדש) לבין המציאות העכשווית; אלא שהמחקר הזה מראה, בין היתר, כיצד עצם הבחירה לספר סיפור - כלי תרבותי רב-עוצמה - מכתיבה צורות מסגור מסוימות של המציאות ושל ההקשרים העושים אותה למה שהיא.
גם העבודה עם כלים חישוביים, עבורי, איננה בחירה מתודולוגית גרידא, וודאי איננה צעד פוסט-הומניסטי החותר לדחוק את האדם ממקומו כ'יֵשׁ-מְפָרֵשׁ'. כפי שביקשתי להראות בספרי האחרון (מילים שקולות: צעדים ראשונים במחקר הספרות החישובי, 2022), היא בסיס לתיאוריה של קריאה התובעת מחויבות פרשנית ייחודית, ומעודדת יחס רפלקסיבי יותר כלפי הטקסט הנחקר וכלפי הנחות היסוד שעימן אנו ניגשים אליו. בשונה ממחקרים רבים בתחום מדעי הרוח הדיגיטליים, המדגישים את היקפו של החומר, מרבית הפרוייקטים הנערכים במעבדה הספרותית שלי - בשיתוף צוות נפלא של תלמידות ותלמידי מחקר, כמו גם של חוקרות וחוקרים מנוסים/ות מהארץ ומחו"ל - אינם מתבססים על מודלי שפה גדולים, ואינם מטפלים בנתוני עתק (big data) כלל, אלא מתמקדים דווקא במה שמכונה לעתים 'נתונים קטנים / חכמים' (small / smart data): דהיינו, נתונים בהיקף המאפשר תנועת רצוא ושוב בין ניתוח אלגוריתמי ממוחשב למבט אנושי מעמיק. בדרך זו, לא רק שהפרשנות האנושית הרגישה והמורכבת אינה מתייתרת, היא אף הופכת למרכיב הכרחי בכל תהליך של הבנה - לרבות תהליכים שבהם תרומתו של המחשב אינה מוכחשת. הכלי המרכזי בהקשר זה הוא התיוג הפרשני, המוסיף שכבות של מידע 'סובייקטיבי', מבוסס-פרשנות, על גבי הטקסט הספרותי. משעה שהטקסט הועשר במידע כזה, הרי שגם כאשר המחשב מנתח את היחסים בין שכבות המידע, אין מדובר עוד בניתוח קר של נתונים שחולצו בדרך אובייקטיבית-לכאורה, אלא בהעמדת נקודת מבט חדשה על טיבו ומהותו של המעשה הפרשני. כך, בשני פרוייקטים בין-תחומיים שזכו בתמיכת משרד המדע, אנו מראים כיצד אי-הסכמה בין קוראים יכולה לשמש משאב מחקרי; וכיצד פערים בין מודלים חישוביים של מערכות יחסים ספרותיות, למודלים אנושיים שלהן, יכולים לחדד את תשומת ליבנו לרב-רובדיות של הטקסט, ולזיקות מפתיעות בין אבני הבניין שלו. בעידן שבו נדמה כי מסות אינסופיות של מידע מערערות עוד ועוד מיסודות הקיום האנושי, אפשר שדווקא למבט הפרשני המתלבט, רווי-הסתירות, הקשוב ועם זאת הביקורתי - מבט המוסב בכוונה תחילה על תופעות קטנות, מקומיות ומרובות-פנים, ולא על תהליכים גדולים השוחקים כל מורכבות - דווקא לו עשוי להיות תפקיד רב-ערך.בצד העיסוק במחקר חישובי, אני עובד בשנים האחרונות באפיק אחר לגמרי גם על ביקורת אקולוגית (ecocriticism), בנסיון לברר מחדש את ייצוג יחסי האדם וסביבתו הטבעית בספרות העברית, בדגש על זו של שלהי העת העתיקה. מהלך זה, שבו ההתמודדות עם משבר האקלים - התמודדות הקרובה ללבי בחיי המעשה - מוצאת פתאום את ביטויה המחקרי, מספק נקודת השקה נוספת בין תיאוריה מופשטת, למציאות ממשית מאוד, שאולי נדחקה לאחרונה לקרן זווית מכוח מציאות שממשותה דחופה יותר.
וכך, בין השכבות השונות של המציאות, בין המשברים הרוגשים עלינו שנה אחר שנה - מתי לאחרונה היתה כאן שגרה, בעצם? - אני מגלה על בשרי, לרוב בלי כוונה מודעת מראש, כי המאמץ המחקרי, אותו שימור ופיתוח של אוצרות תרבות ורוח במעבה האדמה בהמתנה לימים אחרים, בעצם אינו מתקיים רק בהמתנה לעתיד, אלא במגע עדין ועקיף עם ההווה; וכי גם כאשר הספרות נראית רחוקה וזרה, היא נוטה לשוב ולהאיר את החיים שבחוץ בדרכים בלתי צפויות.