אם היו שואלים אותי מה בדיוק הוביל אותי להיות חוקרת תקשורת אפשר להתלוצץ ולהגיד שזו היתה מוניקה לוינסקי. בשורות הבאות אסביר מדוע. בשנת 1999 הנשיא האמריקאי קלינטון מצליח להתחמק מאיום הדחה שעלה בעקבות חשיפת הרומן שלו עם לוינסקי, לוינסקי עצמה מספרת בראיון בן שעתיים לברברה וולטרס כיצד התחיל הרומן עם הנשיא קלינטון, ואני משתתפת בתוכנית חילופי סטודנטים לתואר ראשון בין אוניברסיטת אמסטרדם ל-San Francisco State. להפתעתי, למרות שפרטי הרומן בין הנשיא לסטאז׳רית היו מצויים בידי עורכי השבועון הוותיק ניוזוויק, היה זה האתר Drudge Report שהוציא את הסיפור החוצה.
חצי שנה מאוחר יותר חזרתי ללימודים בהולנד. אותן התלבטויות מקצועיות של כתבי המגזין הוותיק לעומת חופש הפעולה של אתר האינטרנט, הובילו אותי למחקר שעסק בסוגיות האתיות איתן התמודדו עיתונאים הולנדים במעבר מטכנולוגיית הדפוס למרחב הדיגיטלי. בסביבת העבודה החדשה והמסובכת התמודדו העיתונאים עם שאלות כגון כיצד נכון לסמן הפרדה בין תוכן מערכתי ומסחרי, האם מערכת העיתון אחראית לחסום כניסת ילדים לאתר פורנו הולנדי אם הלינק שלו פורסם בכתבה בעיתון, וכיצד לפרסם תיקון טעות באתר שגם כך מתעדכן כל הזמן. הממצאים האלה הביאו אותי לשאלה המובילה אותי במחקריי—כיצד טכנולוגיות תקשורת מעצבות ומושפעות מנורמות חברתיות? חקר יחסי הגומלין בין טכנולוגיות תקשורת ונורמות חברתיות מוביל אותי כיום בשני תחומים: האחד הוא תקשורת, בריאות וסטיגמה והשני הוא תפקיד מבנה ועיצוב מדיה דיגיטליים בעיצוב נורמות ההתנהגות.
בתחום התקשורת, בריאות וסטיגמה, אני חוקרת מתוך נקודת מבט סוציולוגית כיצד אנשים המתמודדים עם סטיגמה חברתית, הנובעת ממצבי בריאות כמו מחלות נפש, מחלות כרוניות ונכות פיזית, בונים קהילות תמיכה במרחב הדיגיטלי. אחד ממחקריי בנושא התמקד בקהילת הפרו-אנה, קהילת מקוונת לנשים המתמודדות עם הפרעות אכילה. ראיונות עם בלוגריות בקהילה העלו את הפרדוקס הבא: הקהילה שימשה עבורן מקום בטוח בו יכלו להסיר את המסכות ולמצוא תמיכה מאחרות הדומות להן. יחד עם זאת עצם החברות בקהילה שהוצגה בתקשורת וע״י המטפלים המקצועיים כמסוכנת ואסורה הפכה לעוד שלד בארון שלהן. במחקר אחר שבחן את התקשורת ב-31 קבוצות תמיכה לאנשים המתמודדים עם מצבי בריאות שונים מצאתי כי סוגי הסטיגמה איתן מתמודדים חברים בקבוצות אלה קשורים לחיפוש אחר סוגי תמיכה שונים. למשל, אנשים המתמודדים עם סטיגמה גלויה לעין כמו נכות פיזית מחפשים בקהילות אלה תמיכה אינפורמטיבית וכזו המחזקת את ביטחונם העצמי.
לעומתם, אנשים המתמודדים עם סטיגמה חבויה כמו מחלות נפש דווקא נוטים לחפש שם רשת חברתית אלטרנטיבית ותמיכה אינסטרומנטלית בנוסף לתמיכה אינפורמטיבית. כיום אני במהלך של מחקר מתמשך על קבוצות תמיכה בפייסבוק ובוואטסאפ לגברים ישראלים המתמודדים עם פוסט טראומה כתוצאה משירות צבאי שמתוקצב ע״י קרן ה-ISF .
השאלה השנייה, בה אני יוצאת מנקודת מבט סוציו-טכנולוגית, היא כיצד המבנה ועיצובן של מדיה דיגיטליים מגדיר את נורמות ההתנהגות בהן. אנו יודעים כיום שמדיה חברתיים יכולים להעצים קבוצות מודרות, אך בו בזמן מאפשרים למוקדי הכח בחברה לזהות ולדכא אוכלוסיות מוחלשות. עם זאת, מעט מאוד ידוע על האופן שבו טווח ההפצה (החשיפה אפשרית של תוכן ברשתות מקוונות) ויכולת החיפוש (תוכן ברשתות חברתיות שניתן למצוא באמצעות חיפוש) של מדיה דיגיטליים עשויים להגדיר את עבודת הגבול בתוך קבוצות מקוונות. התשובות לשאלות אלה מנפצות כמה הנחות רווחות. למשל, במחקר בו השווינו פלטפורמות תמיכה שונות החל מבלוגים ופורומים אנונימיים ועד לקבוצות סגורות בפייסבוק ובוואטסאפ מצאנו כי העיצוב הטכנולוגי של המדיה החברתיים כמו פייסבוק וואטסאפ דווקא מדיר את אלה הזקוקים לתמיכה חברתית: כדי להציע סביבה בטוחה ותפקודית, קבוצות מתמודדים עם סטיגמה חייבות לסנן חברים חדשים, לחסום ולגרש מתחזים העלולים לפרק את הקבוצה. כמו כן, העיצוב הטכנולוגי של פייסבוק מחייב מצטרפים חדשים לחשוף את הגרף החברתי שלהם—שם, תמונת פרופיל, רשימת חברים—ובמקרה של וואטסאפ את מספר הטלפון שלהם. באופן פרדוקסלי, בהשוואה לבלוגים ולוחות דיונים אנונימיים שהיו פולאריים בעבר, עיצוב ומבנה המדיה החברתיים מצמצמים את אפשרויות התמיכה הדיגיטלית לאלה שעדיין לא מוכנים להיחשף וגם פוגעים בנראות של אותן קבוצות במרחב הדיגיטלי.
חקר יחסי הגומלין בין טכנולוגיות תקשורת ונורמות חברתיות והתבוננות בחברה ובאנשים שמסביבי הביא אותי להבנה כי כיום אנו חיים במדיה. המדיה נמצאים בכל מקום, לא ניתן "לכבות" אותם והם נוכחים ומוטמעים בכל היבט של חיינו. אנחנו נולדים, גדלים, מפתחים זהות, מתאהבים, מקיימים יחסים, נפרדים, מזדקנים, מתים ומונצחים במדיה. כל זאת הופך עבורי את התקשורת לשדה דינמי ומרתק למחקר.