העניין
שלי בזיכרון קולקטיבי הוא בא ממקום מאד אישי ופרטי. כפי שאני מספרת לתלמידיי
בסמינר על הפוליטיקה של זיכרון השואה בישראל, בתור ילדה, בתוך הבית הפרטי שלי, גדלתי
עם אבא מאד מפורסם. על פי הסיפורים שהיה מספר בבית הוא פעל רבות למען הצלה של
יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל עם השנים, בבית ספר, בתיכון, באוניברסיטה,
גיליתי שאת האבא המפורסם מהבית הפרטי שלי אף אחד – או מעטים – זכרו. ואלה שזכרו –
לא תמיד אהבו. למדתי שהרבה פוליטיקה זורם בנהר הזיכרון (לכן- הסמינר שאני מלמדת
שנים רבות!) ותוך כדי למדתי את אחד העקרונות החשובים ביותר בחקר הזיכרון הקולקטיבי
והוא עקרון השכחה הקולקטיבי
.
העניין
שלי בזיכרון הוא לפיכך העניין שלי בשכחה. תקופה ארוכה חקרתי טקסים רשמיים, ספרי לימוד,
וגם תהליכי חקיקה- בכדי לבחון את הסיפור של מי אנחנו זוכרים ואת הסיפור של מי
אנחנו שוכחים. אבל עם השינויים העצומים שתהליכי ההנצחה עברו בעשורים האחרונים-
העניין שלי עבר מהרשמי ללא רשמי. לפני מספר שנים נתקלתי במיזם זיכרון בסלון.
ומצוידת בתלמידת מחקר מצוינת, לירז יפה, התחלתי לחקור. החושים "הפרטיים"
שלי הזדקרו: אולי בתוך הבית הפרטי, הסלון הפרטי, אנחנו זוכרים דברים אחרים ממה
שאנחנו זוכרים בחוץ, בכיכר העיר, באנדרטאות, בהר הרצל, במרחב הציבורי. זיכרון
בסלון הוא אופן הנצחה חדש יחסית- שתוך שבע שנים צבר תאוצה עצומה. ב 2017 קרוב
ל750,000 אנשים לקחו חלק בערבים האלה (רבים מהסטודנטים שלנו מארגנים ומארחים...).
עם "רייטינג" כזה זיכרון בסלון נהפך לאחד מאופני ההנצחה המרכזיים
בישראל. הוא מעניין במיוחד מכוון שבמרחב ההנצחתי – הוא פועל נגד הנורמות
הפרדיגמטיים המקובלים: בראש ובראשונה – הוא מוציא את הנצחת השואה מהמרחב הציבורי –
למרחב הפרטי והאינטימי (של סלון הבית); אחד מהוראות המארגנים היא: הורידו כל סמני
קדושה! ואכן – ערבי ההנצחה הללו הם "חילוניים" והמדינה, כפי שהיא מסומלת
לרוב בטקסים – עם דגל המנון חולצה לבנה והרבה שקט - מהווה סוג של נוכח נפקד;
והמעניין ביותר אולי – עם הדגש העצום על עדות והקשבה, על אינטימיות, רגש ושחרור,
חווית ההנצחה משופעת במושגים שלקוחים מעולם התרפיה כאשר בסופו של יום חל טשטוש בין
מטופל ומטפל. במובן זה זיכרון בסלון מייצג עבור רבים את האנטי-פוליטיקה של דור ה-Y וה-Z את ההפרטה של הזיכרון, את הביטוי הנאו-ליברלי המובהק של זיכרון השואה. במחקרי אני טוענת דבר אחר. זיכרון בסלון אינו מייצג את האנטי פוליטיקה: דור ה-Y וה-Z שהם דור שלישי ורביעי לניצולי השואה לא בורחים מהפוליטיקה אלה הופכים את הפוליטיקה למשהו אחר. זיכרון בסלון הוא מייצג את ההוויה והזהות הפוליטית החדשה: זהות פוליטית נזילה, מובילית שניתן לארוז אותה ב USB ולהתאים אותה לכל סיטואציה; זהות ועשייה פוליטית שמקדשים את הרגש והחוויה- את "הביחד" הווירטואלי והקהילה המדומיינת .
אז בסופו של דבר – המסע שלי בחקר הזיכרון והשכחה סגרו
מעגל: מהזיכרונות של אבי ששמעתי בסלון ביתנו – דרך השכחה שלהם במרחב הציבורי –
ובחזרה לסלון של זיכרון בסלון. הכנסת ההנצחה לסלון הבית הפרטי משקף עידן חדש
בתרבות ההנצחה: עידן שבו ניתן לזכור את ששכחנו ולשכוח את שזכרנו. מרחב שבו זמנית
מערער ומשמר את הנרטיב הקיים. זיכרון בסלון מייצג את אופן ההנצחה הדורי החדש שעם
הזמן ייצר תודעה היסטורית שונה
ד"ר
בקי קוק הינה מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל
קישור לדף אקדמי-
http://in.bgu.ac.il/humsos/politics/pages/staff/becky_kook.aspx