כשאנחנו ילדים מה שהמבוגרים מקבלים כמובן מאליו הוא בשבילנו תכופות מקור לפליאה, משהו קצת מסתורי שמעורר תהייה, דבר שקורא לבירור ולהבהרה. מבחינה זו בכל ילד יש מן הפילוסוף. בה בעת, ומאותה הבחינה, בכל פילוסוף יש מן הילד. אבל להבדיל מילדים כפילוסופים, שפליאתם היא לעיתים מזומנות שלב מעבר בדרך להפיכתם למבוגרים שלא יודעים יותר לשאול ושוב כבר לא תוהים, בשביל הפילוסופים הבוגרים – ובכך אני לא מתכוון, כמובן, אך ורק לפילוסופים "המקצועיים", אלא לכל מי שלא איבד את לחלוחית הנעורים, יהא אשר יהא תחומו מני התחומים - פליאה היא טבע שני, צורת חיים. אמנם, ככל המבוגרים, לעיתים מזומנות הפילוסופים הבוגרים שוקעים במלאכת החיים – הפליאה נעלמת כאשר, בפראפראזה על דייויד יום, הם אוכלים, משחקים שש-בש, משוחחים שיחת חולין, ועולזים עם חברים. אבל מעת לעת הילד שבהם מזכיר להם שהדברים הם לא כל כך פשוטים ומובנים מאליהם כפי שהם נדמים, וברגעי חסד אלה הם לוקחים צעד אחורה, יוצאים מהקופסה, נמלאים פליאה ושואלים – מתבוננים בראשונים ותוהים על האחרונים.
כמובן שלפילוסופים שונים פלאות שונות לענות בהן, וגם אצל אותו פילוסוף הפלאות לובשות צורות שונות לאורך השנים. וכך גם היסטוריית הפלאות הפרטית שלי עברה לא מעט גלגולים. אבל בכל הצורות שהיא פשטה ולבשה הייתה תמיד נוכחת פליאה אחת קטנה-גדולה – אולי הפליאה בה"א הידיעה, פליאה שהולכת אחורה עד לאבי הפלאות כולן, אפלטון, שכל פלאותינו הן הערות שוליים לפלאותיו – הפליאה מהי הנפש וכיצד מתקשרת היא לגוף, לסביבה, לתרבות ולחברה?
במהלך השנים פליאה זו הובילה אותי לבחינת הגלגולים של מושג הנפש לאורך הדורות, ובפרט למהפך הגדול שהוא עבר בראשית העת החדשה מתפיסה אריסטוטלית-סכולסטית לתפיסה שהולכת יד ביד עם המדע המכניסטי החדש, שמתחיל לצמוח אז ומוביל למדע המודרני. בהקשר זה עניינו אותי במיוחד ההשפעות של מושג הנפש שמתגבש בתקופה זו על מושג הנפש המודרני. אך עניינו אותי גם תובנות מעמיקות בנוגע לנפש של הוגים כעמנואל קאנט, שלקחם החשוב לפילוסופיה ולמדע מעט נשכח. כמו כן, עניינה אותי החזרה לזירה המודרנית של גישות אריסטוטליות לנפש, הן בפילוסופיה והן במדע. ההצגה של התפיסות המודרניות של הנפש בטהרתן ההיסטורית הגולמית וללא הפירוטכניקה שמקיפה אותן לעיתים בהקשר המודרני, נראתה לי כמשהו שיכול להוציא מהצל ולחשוף לאור היום, אם לעשות פראפראזה נוספת על דברי דייויד יום, את היבטיהן היותר מהותיים, להצביע על הנחות יסוד לעיתים מוקשות שלהן, ולהמחיש באופן חד במיוחד הן את יתרונותיהן והן את קשייהן.
הבחינה הפילוסופית של גלגולי מושג הנפש – שהרי היסטוריה של הפילוסופיה היא יותר פילוסופיה מהיסטוריה, כדברי איש-פלאות גדול אחד – הובילה אותי לבחינת הקשר בין תפיסות נפש שונות – היסטוריות כמודרניות – לתפיסות הסבר חלופיות במדע. בנוסף, היא עוררה בי עניין בקשרי הגומלין המורכבים בין תפיסות חברתיות מרכזיות לתפיסות אדם ונפש שהולכות איתן יד ביד, וכן בהנחות יסוד מטאפיסיות המשותפות לתפיסות חברה ואדם אלה ולתאוריות פיסיקליות/קוסמולוגיות אחדות. גיליתי שתוצאות חקירה היסטורית/פילוסופית הן לעיתים מפתיעות ובעצמן מעוררות פליאה.
אולם פליאת הפליאות שלי – מסתרי הנפש, בעיקר זו האנושית – הובילה אותי לא רק למחוזות היסטוריים, לשורשים החברתיים/התרבותיים/המושגיים, אלא גם למחוזות מדעיים; למדע פעיל בן ימינו ללא התיווך של חקירה היסטורית. אחד ממחוזות אלה הוא מחוז האתולוגיה הקוגניטיבית, או חקר ההתנהגות והפסיכולוגיה של בעלי חיים. השאלה העיקרית עניינה אותי בהקשר זה היא האם ובאיזה מובן ניתן לייחס רציונליות לבע"ח שונים מהאדם? לשאלה זו חשיבות תאורטית בכך שהיא יכולה לשפוך אור על היכולות הקוגניטיביות האנושיות ועל שמייחד אותן – אם ברצונך להבין את הנפש האנושית לך לנפשות הפראיות, בפראפראזה על אמירה מפורסמת של בלזק המהווה את המוטו לספרו הקלאסי של לוי-שטראוס "החשיבה הפראית". בנוסף, שאלה זו חשובה משום שהיא יכולה לשפוך אור על הבסיס האבולוציוני ליכולות הקוגניטיביות האנושיות. לבסוף, יש לה חשיבות כשלעצמה בכך שהיא יכולה לשפוך אור על היבטים התנהגותיים וקוגניטיביים של חלקים מעולם החי.
מחוז מדעי נוסף אליו הובילה אותי פליאת הפליאות שלי הוא מחוז הפסיכולוגיה ההתפתחותית, או מחוז הנפשות הרכות של תינוקות עולי ימים. בפרט עניינה אותי בהקשר זה שאלת הקשר בין נפשות רכות לנפשות פראיות, ההבדלים בינן לבין הנפש האנושית הבוגרת, ומה ניתן ללמוד מהן לגבי האופן בו מתפתחת ומתגבשת הנפש האנושית הבשלה.
מחוז מדעי שלישי אליו הובילה אותי פליאת הפליאות שלי הוא מחוז האינטיליגנציה המלאכותית והרובוטיקה, מחוז הנפשות המלאכותיות. "מה שאני לא יכול ליצור, אינני מבין", אומר הפיסיקאי הדגול ריצ'ארד פיינמן, אמירה בה מהדהדת תפיסת ידיעה ימי ביניימית חשובה, שמקבלת מקום של כבוד בראשית העת החדשה, ואשר זוכה לעדנה גם בימינו. ואכן ברוח אמירה זו, נראה לי שניתן ללמוד הרבה לגבי נפשות בשר ודם מהניסיון לבנות מעין-נפשות מלאכותיות, מהצלחותיו של ניסיון זה, ובעיקר בעיקר מכישלונותיו.
מחוז מדעי רביעי אליו הובילה אותי פליאת הפליאות שלי הוא מחוז הנפשות הפגועות, בעיקר מחוז הפסיכופתולוגיות
הקיצוניות כמו סכיזופרניה, מחוז הפסיכיאטריה. כמו פרויד שהלך אל הנוירוטים כדי להבין את "הנורמלים", נראה לי שניתן ללמוד הרבה לגבי הנפש האנושית הרגילה מהנפש האנושית הפגועה, המהווה במידה רבה ראי מועצם ומוקצן של היבטים, לעיתים מזומנות מובלעים, שלה.
מחוז מדעי חמישי אליו הובילה אותי פליאת הפליאות שלי הוא מחוז ה-cognitive neuroscience, מחוז השילוב של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והנוירו-ביולוגיה. העניין העיקרי שלי בתחום זה נסב על השאלה עד כמה טכניקות מחקר רווחות בתחום, ובעיקר טכניקות של הדמיה מוחית, יכולות להחליף טכניקות מחקר סטנדרטיות ומסורתיות יותר במדעים הקוגניטיביים – השאלה האם, כפי שיש הסבורים, להבדיל מהטכניקות המסורתיות יותר, הדמיה מוחית אכן מאפשרת לנו מגע ישיר ולא מתווך התנהגות עם תוככי "הקופסה האפורה" הלא היא הנפש האנושית?
מחוז מדעי/פילוסופי שישי אליו הובילה אותי פליאת הפליאות שלי הוא מחוז ההרחבה האנטי-קרטזיאנית של הנפש ממשהו פנימי לנו, שמרגע קבלת האינפורמציה החושית דרך אברי החישה הגופניים העולם שמחוצה לו לא משנה לו יותר, לנפש כמשהו שהגוף והתנהלותו בעולם הם מרכיב מהותי של תהליכיו.
המעבר ממודל של הנפש כתיאטרון פנימי, בדימוי מפורסם של דייויד יום, למודל של תהליכיה כריקוד המתפתח בעולם עם אחרים, בדימוי בן ימינו שהוצע כחלופה לדימוי היומיאני. במחוז זה עניין מיוחד מבחינתי משום שהוא ממחיש יפה איך רעיונות פילוסופיים במקורם חילחלו למדע ואת ההיזון החוזר מהטיפול המדעי ברעיונות אלה לפילוסופיה. כמו כן, יש לי עניין מיוחד בהרחבות רדיקליות יותר, שאף הן מוצאות הד במדע הנפש בן ימינו, של הנפש לא רק לגוף ולהתנהלותו בעולם, אלא לחברה ולתרבות אליהם משתייך הפרט בעל הנפש.
לבסוף, פליאת הפליאות שלי הובילה אותי לעניין מסוים במסורות הקונטמפלטיביות של המזרח הרחוק, בעיקר בגרסאות כאלה ואחרות של הבודהיזם ההינדו-טיבטי, ולמה שניתן ללמוד מהן לגבי הנפש האנושית, ובמיוחד לגבי התודעה שלנו.
נפשות רגילות, פראיות, רכות, מלאכותיות ופגועות, מוח, תרבות וחברה, פילוסופיה ומדע ... תם, אבל, כפי שקורה לרוב בפילוסופיה, לא נשלם.