אני זוכר את תחושת המבוכה שתקפה אותי באותו הרגע. וגם את ההלם שהמשיך ללוות אותי אחר כך בדרך הביתה. זה היה בירושלים בשנת 2000. הייתי בערך בן 22, בתקופה הזו שמחפשים עבודה אחרי צבא, ולפני שחושבים מה הלאה. ממש צמוד לתיכון בו למדתי נפתח בית ספר דו-לשוני, עברי-ערבי,
ואני – שלמדתי 5 יחידות ערבית – הצעתי את עצמי לתפקיד "רכז חוגי צהריים". קיבלתי את התפקיד והגעתי מבסוט ליום העבודה הראשון. חיכיתי במזכירות, ואחת האימהות ניגשה אלי ואמרה לי משהו בערבית. אני זוכר שהסתכלתי עליה, ונאלמתי. לא הבנתי מה היא אמרה, וגם לא יכולתי
להגיד לה בערבית "לא הבנתי מה אמרת". יכולתי לנתח פעלים בערבית, ויכולתי להוסיף ניקוד סופי לשם שמגיע אחרי מילת יחס, ואחרי שלוש שנים במודיעין חיל הים – יכולתי גם לתרגם מערבית מיקום של ספינה מחוץ לנמל. אבל היא לא הייתה פועל. ולא מילת יחס. וגם לא ספינה.
בדרך חזרה הביתה ספרתי את השנים שלמדתי ערבית. ה'-ו' מדוברת באותיות עבריות. ז'-ט' ערבית הקבצה א'. י'-יב' ערבית 5 יחידות. ואחרי זה עוד שלוש שנים שכללו גם ערבית בצבא. בסך הכל 11 שנה שאני לומד או עוסק בערבית. 11 שנה שבהם למדתי ערבית אבל לא למדתי להתבטא
באופן בסיסי בערבית, או לכתוב לחבר או חברה מכתב פשוט בערבית. וגם חשבתי על 11 שנה שבהם למדתי ערבית – אבל בלי ערבים. בדרך חזרה הביתה זה היכה בי: אני יודע הרבה דברים על הערבית. אבל אני לא יודע ערבית.
במידה רבה, המסלול האקדמי שעשיתי קשור לחוויה ההיא בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, ולערבית החדשה שהתחלתי אז ללמוד. כי בתואר הראשון, במקביל לעבודה בבית ספר "חסן עראפה" ביפו, הערבית החדשה לקחה אותי למחקר תרבות שהתחקה אחר ליגת הכדורגל הפלסטינית בתקופת המנדט;
ובתואר השני, לקחה אותי הערבית החדשה לעבודת מאסטר על ירושלים ומקומה בפוליטיקה הפלסטינית ולריאיונות עם סארי נוסייבה ומוחמד אבו טיר; ובתואר השלישי היא כבר לקחה אותי היישר אל הנושא עצמו – אל ההיסטוריה הפוליטית והחינוכית של הוראת הערבית בחברה היהודית.
מאז סיום הדוקטורט אני כל הזמן עם הערבית – חוקר את זו "הישנה", ומתקדם עם זו "החדשה". במסגרת המחקר על ההוראה המסורתית של הערבית בארץ, אני בוחן את השתרשותהּ של הגישה הפילולוגית הגרמנית להוראת הערבית בארץ, החל משנות העשרים של המאה הקודמת, ואת המאפיינים
של הערבית שהתפתחה במערכת החינוך החל מ-1948 – לרבות הרשתות שעיצבו אותה, הרציונל שאיפשר אותה, והנחות המוצא שהתקבעו בה. במסגרת המחקר שלי עם הערבית, אני בוחן שאלות של שפה וחברה במרחב המזרח תיכוני בפרט, ובמרחב הישראלי-פלסטיני בפרט. כך לדוגמה, מה
חשיבותה של היידיש הפלסטינית שדוברה בארץ בשלהי המאה ה־19? מה המשמעות הפוליטית של "התחפשות לערבים" בקרב יהודים-ערבים ביחידת המסתערבים של הפלמ"ח? מה מבקש המחוקק הישראלי לומר לאזרחים הערבים כשהוא מודיע על ביטול מעמדה הרשמי של הערבית? מדוע טוען
סלמאן נאטור כי "מהשמות מתחיל המסע במולדת?" והאם הנוף הלשוני ושלטי הרחובות בעיר העתיקה בירושלים יכולים לשקף את יחסי הכוחות בין תושבי העיר העתיקה, ובינם לבין הרשויות?
מה שאנו אומרים במציאות בשפה הוא חשוב. אבל חשוב עוד יותר הוא מה השפה אומרת לנו על המציאות. זה עיקר המחקר שלי, שמבקש ללמוד על האיזור ועל יחסי יהודים-ערבים, דרך הפריזמה של שפה בכלל, ושל זו הערבית בפרט. זכיתי בכך שאני יכול
ללמוד את הנושא במחלקה הדינאמית ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובכך לקדם מחקר מקורי, שעוסק בשפה וחברה, אבל בהקשר של חברות המזרח התיכון, פוליטיקה מזרח תיכונית, הסכסוך היהודי-ערבי ויחסי יהודים-ערבים. זכיתי עוד יותר שמלבד מחקר
אקדמי על הערבית ודרך הערבית, אני גם מרכז את הוראת הערבית במחלקה. בשנתיים האחרונות – אלחַמְדֻלִלַּה – אנחנו עושים שינוי לא רק בדרך הוראת הערבית אלא גם בהקשרים של הערבית ובעולמות שהיא פותחת. בתוכנית החדשה והחדשנית שלנו מלמדים ערבית בערבית, ולא
ערבית בעברית; מלמדים ערבית מדוברת לצד ערבית ספרותית; מלמדים ערבית שקשורה לחיי התרבות והרוח של החברות הערביות בכלל ושל זו הפלסטינית בפרט; מלמדים בעזרת מורות ומורים דוברי ערבית; לומדים לקרוא ולכתוב, אבל גם להקשיב
ולדבר; ומקבלים הזדמנות להתמחות במהלך הלימודים במוסדות חינוך ותרבות ביישובים הערביים בנגב. הלוואי והערבית הזו תעודד לא רק מחקר מצוין וזוויות מחקר חדשות, אלא שהשפה החדשה תאפשר גם לשאול שאלות חדשות, שקודם לא ניתן היה לשאול אותם, בשום שפה.