צלמת: דינה קליינמן Photo Album
הסיפור שלי באקדמיה מוזר. כמעט סכיזופרני. הוא נע בין לימודי כלכלה, היסטוריה ואמנות עכשווית, בין מתודות כמותניות לאיכותניות, בין מיקרו סוגיות למאקרו סוגיות – ובתוך אלו אני משייטת מזה עשור, בתקווה לאחד את כולם, יום אחד. את הדוקטורט סיימתי ב- 2012 באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה לאמנויות – שמאז הפכה עבורי לבית. בשבוע הראשון ללימודי הדוקטורט כאן, בפגישה מקרית עם חוקרת ותיקה במחלקה, נשאלתי על ידה בנימוס על מה אני עובדת. "אני חוקרת פרוטומות (דיוקן מפוסל) בצרפת במאה השמונה עשרה," עניתי, ותשובתה המכוננת נפלטה מיד: "אוי, איזה שעמום!"
זה היה שיעור ראשון עבורי בהתמודדות עם השאלה, הנפוצה מאד בדיסציפלינה שלי, מה כל כך מהותי בחקר של צ'ופצ'יק של קומקום (ולעיתים זה פשוטו כמשמעו). זה היה רגע שבו ידעתי שעל המחקר שלי אמנם לנבוע מתוך האובייקט החזותי, אולם מסקנותיו חייבות להיות רחבות ומשמעותיות. זה היה רגע של חיבור בין מיקרו למאקרו. וכך הפך מחקר זה בעקבות חמש שנים לספר העוסק באמצעות הפרוטומות בסוגיות של עצמיות, של מגדר, של אפיסטמולוגיה, של היסטוריה ותרבות של תקופה ומקום – ואני תוך כדי כתיבתו התאהבתי בעשייה המחקרית.
עם ההתאהבות הזו, הגיע השיעור השני, שבו אתה נדרש בכל פעם להמציא את עצמך מחדש כחוקר. סיום הדוקטורט בתחומי מדעי הרוח משמעו סיום של פרויקט מחקרי ארוך, במסגרתו נבנית תזה עמוקה ועשירה, המתפקדת לרוב כיצירה סגורה. כמו ילד. ובנקודה זו עוברים לילד השני, שאין לנו באמת מושג מי הוא ואיך נהיה לו כהורים. זו הרפתקה חדשה, מרגשת ומאתגרת, שלקראת סיומה אני נמצאת היום. הספר עליו אני עומלת בימים אלו, עוסק בשוק האמנות העכשווית. זוהי פניה חדה מהגישות ההיסטוריות בהן הייתי טבועה קודם לכן, וכאן אני חייבת לשזור אנקדוטה קטנה:
בגיל עשרים, מיד עם סיום השירות, הודעתי לאמי בהתרגשות מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה: אמנות! אמי, שכמעט ונפלה באותו רגע קורבן לדום לב, ענתה: "על גופתי המתה. את הולכת לאוניברסיטה לרכוש מקצוע. אחר-כך תעשי מה שאת רוצה." לא אני ולא אמי היינו מודעות באותו רגע להשלכותיו ותוצאותיו של הסכם (כפוי) זה. אולם אני הייתי ילדה ממושמעת, ונרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב. אחרי שנתיים של עבודה בתחום, חזרתי לאקדמיה, ונרשמתי לתואר שני בתולדות האמנות.
הפרויקט הנוכחי שלי הוא עבורי סגירת מעגל של עשרים שנה. בניסיונות שלי לאפיין את שוק האמנות העכשווית כביטוי מוקצן של הכלכלה הניאוליברלית, אני מרגישה שאני קושרת את תחומי העניין השונים שלי לאורך השנים, ומחילה מבט היסטורי על השפה הכלכלית של ההווה, דרך האמנות. שוק האמנות העכשווית הינו שוק כמעט נטול רגולציה. זהו שוק פעיל מאד, שבתוכו נצפות מוטיבציות תרבותיות-חברתיות לצד מוטיבציות פיננסיות ופוליטיות. באמצעות התבוננות בתהליכים שעברו על שוק האמנות העכשווית בשנים האחרונות אנו יכולים לדון אפילו בשאלות פוליטיות בוערות ורלוונטיות לנו מאי פעם: האם קפיטליזם, דמוקרטיה ומוסר הולכים יד ביד? האם ליברליזציה של השוק מביאה להגדלת הדמוקרטיזציה, או דווקא פוגעת בה? האם אי-שוויון בחלוקת הון הוא תוצר הכרחי של ליברליזם? וכיצד ניתן להחיל רגולציה יעילה בשדה הנשען על ערכים תרבותיים? שאלות אלו, אשר נידונות תדיר בתקשורת בהקשרים כלכליים, נבחנות במחקר שלי באמצעות מקרה הקיצון של האמנות העכשווית, במסגרתו חובה עלינו לדון בדברים לא רק במושגים של הון כלכלי-פיננסי, אלא בעיקר במושגים של הון תרבותי-סימבולי.
הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כתב זה מכבר על אי-הנפרדות של הון פיננסי והון סימבולי, אולם על השאלה האם ראוי לקשור אותם זה לזה גם כאג'נדה חברתית-פוליטית, אענה באמצעות תשובתו של ווינסטון צ'רצ'יל, כאשר נשאל מדוע אינו מקצץ בתקציב התרבות והאמנות בתקופת המלחמה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?"