בזמן שאבי החנה את מכוניתו בחניון ליד המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד, שבה השלמתי את לימודי הדוקטורט, רצתי במהירות למשרד המנחה שלי כדי להזהיר אותו: "שמע," אמרתי לו, "אבא שלי יהיה פה בעוד כמה דקות. לא משנה מה יהיה - אל תזכיר את אפריקה." המנחה שלי התבונן בי כאילו אני מטורפת. הייתי סטודנטית שנה א׳ בלימודי הדוקטורט בהיסטוריה של אפריקה. אבי עשה את הדרך הארוכה מסן דייגו כדי  לבחון את מקום לימודי.  הסברתי למנחה שלי, "הוא חושב שאני חוקרת את ההיסטוריה של הקולוניאליזם הצרפתי, אז בבקשה אל תגיד כלום על אפריקה." עד היום אני מודה למנחה שלי על כך שלא המשיך לשאול שאלות. הוא פשוט הנהן בראשו ואמר, "בסדר, הבנתי."

אם הוא היה שואל, הייתי מסבירה לו שאבי הוא ניצול שואה והיה גאה מאוד בבתו שעושה דוקטורט בהיסטוריה. בעיניו זה היה מקצוע טוב לבת, בתקווה שתינשא לבחור שירוויח משכורת "נורמלית". אבא שלי היה גם גאה ביותר בכך שלמדתי בסטנפורד, מכיוון שהוא ואמי מעולם לא השלימו את לימודי התיכון, ובעיניו זה היה הישג אדיר שלמדתי שם. אבל באותה העת ידעתי שאבי החזיק בדעות שליליות ביחס לאפריקה ולאפריקאים. ולכן, כדי להימנע מעימות, פשוט אמרתי לו שאני לומדת היסטוריה של הקולוניאליזם הצרפתי.   בחרתי לשקר לו – או לומר חצי אמת – כדי לא לקלקל את שמחתו.

הצגתי סיפור מביך זה כדי להדגים שלא היה שום דבר ברקע האישי שלי שהוביל אותי להתמחות באפריקה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון: אפשר לסכם את חיי עד לימודי הדוקטורט כסדרה של חוויות, זיכרונות ומפגשים שמהם למדתי שאפריקה היא  לא מקום שראוי  ללמוד או לחקור אותו. לפיכך, החלטתי להיות היסטוריונית של אפריקה  לא הייתה בשום פנים ואופן תוצאה בלתי נמנעת. 

למעשה, הרעיון לפנות ללימודי אפריקה  התחיל בקורס  בודד אחד ברמת הב"א בתכנית ה- Overseas, קורס שלימדה פרופ' נעמי חזן באוניברסיטה העברית. קורס זה חשף אותי לראשונה להיסטוריה, הפוליטיקה והתרבויות של אפריקה, וזאת בשעה שהייתי אז סטודנטית להיסטוריה אירופית דווקא.  נרשמתי לשיעור של נעמי רק מכיוון שהוא  התאים למערכת השעות שלי. כך, החלטה אקראית לגמרי הפכה במפתיע לחוויה טרנספורמטיבית. נעמי פתחה חלון ליבשת עצומה של תרבויות, אידיאולוגיות, יוזמות ומאבקים שקראו תיגר כמעט על כל אמת "אוניברסאלית" שהאמנתי בה עד לאותו זמן. למזלי הטוב, חלון זה נותר פתוח בפניי עד עצם היום הזה. 

המחקר הנוכחי שלי עוסק בהיסטוריה של היחסים בין ישראל לניגריה בתקופת הרפובליקה הראשונה של ניגריה (1966-1960). מחקר זה חידד את הבנתי בכל הקשור ליחסים הארוכים, המורכבים והמחוברים  בין ישראל ליבשת אפריקה מאז שנות ה-60. רבים מתלמידינו הם צאצאים של אלפי ישראלים שעבדו באפריקה בשנים אלו כחלק מהמאמץ האדיר של מדינת ישראל לחדור ליבשת כדי להתמודד עם החרם הערבי. למרות ניתוק הקשרים עם רוב היבשת בשנת 1973, אפריקה ואפריקאים ממשיכים להיות גורם מעצב מרכזי בחברה הישראלית עד ימינו. אכן, לעלייה מצפון אפריקה, דרום אפריקה וקרן אפריקה יש השפעה עצומה על החברה בישראל. ההתמודדות עם משבר הפליטים בשנים האחרונות סיפקה  תזכורת נוספת  לכך שאפריקה היא "כאן". לפיכך, הישראלים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלול  את אפריקה או להתעלם ממנה. ואמנם, בסופו של דבר הבחירה שלי להתמחות באפריקה התבססה על ההכרה  שלימודי אפריקה הם חיוניים לישראל. 

בכל פעם שאני חושבת על המסע הבלתי צפוי שהביאני ללימודי אפריקה, אני נזכרת כיצד קורס אחד עשוי לשנות לחלוטין את חייו של סטודנט. לפיכך, אני מאמינה שצריך לעודד כמה שיותר סטודנטים ללמוד ולו רק קורס אחד על אפריקה במהלך התואר.  לכל הפחות - הקורס יכין אותם למאה-21.