ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות, שירה
ספר זה מציע קריאה חדשנית ביצירתו של ביאליק, ובעיקר בשירתו: קריאה "גופנית"-קונקרטית, וגם פוליטית-ביקורתית.
הטענה העיקרית של הספר היא ששירתו של ביאליק מציבה ומציגה לא רק את נפשו (כפי שמקובל במחקר) אלא גם את גופו כאחת הזירות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, שבה מתרחש התהליך של כינון הסובייקט הביאליקאי. ובהבדל משמעותי מרוב הגישות הפרשניות הרוֹוְחוֹת בחקר ביאליק
בעשורים האחרונים, הרואות את ביאליק כמשורר "אישי" (בלבד) ומבקשות לנער מעליו כל היבט לאומי, ספר זה נשען על ההבנה שהפרדה כזאת כלל אינה אפשרית, ומראה שאדרבא – ביאליק הוא סובייקט-משורר שלקח על עצמו לגלם בגופו ובנפשו את התשוקה הלאומית –
את האומה כתשוקה – על כל השינויים הדרמטיים, גופניים כנפשיים, שהיא מחייבת בתרבות העברית הציונית במפנה המאה העשרים. ביאליק יתגלה כסובייקט הבונה את עצמו תוך "טוויית קש לזהב", ולכן גם גופו וגם נפשו נמצאים ב"תהליכיוּת" מתמדת.
הפרק הראשון מסביר את הגישה הפרשנית המוצעת תוך התייחסות להבדלים בינה לבין הגישות הרוֹוחות בחקר ביאליק. המבקרים המוקדמים (קלוזנר, לחובר, פיכמן ואחרים) ראו את שירת ביאליק כמבטאת את תחושותיהם וחוויותיהם של בני דורו וְכִקשורה לבלי-הפרד בתהליכים לאומיים ובחיי
האומה, גם כשהיא עוסקת בחוויות אישיות. תפיסה זו קולעת להיגיון העמוק, הפרדוקסלי במהותו, של הלאומיות המודרנית באשר היא – אבל המבקרים המוקדמים גם קיבלו את ההיגיון הלאומי הזה כנתינתו, מתוך הזדהות מלאה, ולכן תפסו אותו כמובן מאליו. רוב החוקרים המאוחרים,
לעומת זאת (סדן, צמח, פרי, האפרתי, שמיר, מירון, הירשפלד), ביקשו כאמור לנער מעל שירתו של ביאליק את המשמעויות הלאומיות ולבחון אותה כיצירה אישית ביסודה, במובן של "לא-לאומית" או אף "אנטי-לאומית". הגישה שלי נשענת על ההיגיון הלאומי (זה
שהתבטא בביקורת המוקדמת), אבל איננה מקבלת אותו כמובן מאליו אלא תופסת וחושפת אותו כתהליך פוליטי-ביסודו, של בנייה והַבנָיה – של היחיד ושל האומה אהדדֵי.
הפרק השני מתמקד ב"שירי החומרים" הרבים של ביאליק, שבמרכזם דובר המייצר מתוך גופו חומרים שונים – דמעה, שיר, כוח ועוד. דובר זה נקלע שוב ושוב לדילמה הרת-גורל מתי להוציא את החומר המיוצר כך שהוצאתו לא תהיה בזבוז, ומתברר שלמעשה, באמצעות החומרים
האלה מבקש ביאליק להפרות את ה"עולם" ולהוליד-באופן-מטאפורי את האומה; ובפרק השלישי, בפרשנות מפורטת לשיר "בשדה" [1897], אני טוענת שביאליק מכונן את עצמו לא רק כנציג אלגורי של העם, אלא גם כנציג סמלי של התשוקה הלאומית עצמה.
הפרק הרביעי בוחן את הזיקה בין התשוקה של ביאליק להוֹלָדת האומה לבין תשוקתו המינית-קונקרטית לאשה – כחלק מכלכלת-התשוקה הכוללת שלו וביחס להקשר ההיסטורי-לאומי של התקופה (וגם למשוררים אחרים בני-הזמן). הטענה היא שביאליק מקריב את התשיקה המינית-הקונקרטית
לטובת התשוקה הלאומית-מטאפורית – ובפרק החמישי נבחנים היחסים עם הנשים באופן מפורט, ותוך הבחנה מאירת-עיניים בין יחסיו עם האהובה לבין יחסיו עם דמות-אֵם.
הפרק הששי בוחן את השיר הארס-פואטי המפורסם "לא זכיתי באור מן ההפקר", וטוען שבניגוד לפרשנות הרווחת, של משורר הטוען לסמכותו כ-author, השיר דווקא מלא פערים בין הדובר לבין הניצוץ/האור/השירה, כך שלמעשה נחשפים ספקות גדולים – גם של הדובר
עצמו – האם אומנם הוא היוצר.
הפרק השביעי והאחרון מציע פרשנות למסתו הפיוטית והחידתית של ביאליק מ-1916, "גילוי וכיסוי בלשון", כמסה העוסקת ביחסים בין שפה ושירה, לאומיות ותיאולוגיה. טענתי היא שהמסה היא גם וידוי של ביאליק על השתתקותו כמשורר בשנים אלה לנוכח הפיכתה של
העברית לשפה מדוברת – כלומר, שביאליק, המשורר שלקח על עצמו לייצר ולגלם, בגופו ובנפשו, את התשוקה הלאומית בהתגבשותה, משתתק כשהתשוקה מתקרבת לכדי הגשמה, ובעצם מקריב את עצמו למען ההגשמה הזאת.