כאשר הייתי בכיתה ז' המורה שלי לספרות הייתה חולה. במקומה נכנסה מורה מחליפה, אישה מלאת התלהבות עם הרבה שיער ג׳ינגי וקול גדול, שהפחידה אותנו עד עמקי נשמתנו עם סיפורים של אדגר אלן פו. ידעתי שלא משנה מה, עם האישה הזו אני רוצה להמשיך ללמוד. כך הכרתי את חנה שיר, מי שלימים לימדה אותי תולדות האמנות ושבזכותה נחשפתי לתחום שלשמחתי עדיין אחראי לניצוץ מסוים בעיניים.
לסטודנטים שלי אני אומרת שקטונתי מלהגדיר אמנות מהי אך חלק מההגדרות שבעיני מהוות בסיס מצוין לחשיבה הן ש:
א) אמנות היא ביטוי גרפי (אך ממש לא רק) של תקופה
ב)Art is anything you can get away with כך שאמנות היא שבירת גבולות ולכן ערעור והרהור על הסדר הקיים בצורות יוצאות דופן
ג) אמנות היא מקור להשראה
מהיצירות האהובות עלי? שטר של דולר אחד שעליו חתם אנדי וורהול ב 1962. בואו נדבר על משמעות של ערך, כלכלה ותרבות הסלבריטי דרך אקט קטנטן וממזרי זה. או היצירה In the Air מ - 2003 של האמנית טרסה מרגוליס בה מבקרי המוזיאון מהלכים באולם מלא בבועות סבון המשייטות באוויר. הכול נעים ויפה עד שקוראים שהמים (המזוקקים) ליצירה שימשו לשטיפת גופות של קורבנות אלימות בקולומביה. זוהי דוגמא לאמנות קונספטואלית המוגדרת כ״בלתי נראית״ אך שמצליחה בעצם לזעזע ולעורר הזרה, ראייה מחודשת של המוכר, דרך אמצעים חריגים שמפנים את הזרקור למציאות קשה.
כפי שבטח מתבהר, חשוב לומר שאמנות אינה רק יפה או סוג של קישוט, אלא ביטוי של תקופה, של רעיונות, זו דרך לחקור אנשים ותרבויות וזו דרך לפתח יצירתיות, תשומת לב לפרטים, יכולות חשיבה ופרשנות. מה יותר טוב מאשר ללמוד על תולדות האנושות דרך היצירתיות האנושית? מה קורה בתקופה מסוימת שגורם לאנשים לתאר את עולמם בצורה מסוימת? מה קורה מבחינה ביוגרפית, היסטורית, טכנולוגית, פוליטית ופילוסופית שגורם לאנשים להבין את עולמם בצורה מסוימת ועם הבנה זו והכלים שעומדים לרשותם, גורם להם לתאר זאת ויזואלית בסגנון וגישה ייחודיים?
לאור זאת, העבודה שלי היא מאוד אינטרדיסציפלינרית. אני חוקרת אמנות עכשווית עם דגש על טכנולוגיות מתפתחות, כאשר בין אלו נכללים אנימציה, deepfakes, גיימינג, רובוטיקה ובינה מלאכותית. דרכי האקדמית התחילה באוניברסיטת בן-גוריון בתואר הראשון, המשיכה באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד בתואר השני ובדוקטורט ואח״כ כעמיתת פולונסקי במכון ון-ליר בירושלים לפוסט-דוקטורט. השתלבתי בסגל של המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בשנת 2017 ומאז אני עוסקת במחקר שסובב סביב נושא האנימציה במשמעותה הכפולה כתנועה של דימויים ״מלאכותיים״ (קרי, שנוצרו באמצעים טכנולוגיים ולא נלכדו מהעולם הפיזי) וכהנפשה, בהקשר של חיים מלאכותיים.
הנדבך הראשון, העוסק בדימויים מלאכותיים, סבב סביב פרוייקט ארוך על אנימציה שמשמשת לתיעוד והנגשת מידע. הפרויקט חקר את תהליך ה״הגירה״ של אנימציה מתחום של פיקציה, בידור וילדות להתקבלותה העכשווית כשפה ויזואלית אמינה לעיסוק בתוכן עובדתי. המונח ״אנימציה תיעודית״ מזכיר לאנשים את הסרט וואלס עם באשיר של ארי פולמן מ 2008 ואכן, אנימציה לרוב שימשה בתיעוד כדי לייצג חוויות סובייקטיביות שלא ניתנות לצילום. המחקר שלי, לעומת זאת, בחן את מאפייני התקופה הדיגיטלית של תרבות וירטואלית שמסבירים את הגידול בשימוש באנימציה שאינה נראית צילומית לייצור מידע עובדתי בתחומי התיעוד, עיתונות, סימולציות מדעיות, אינפוגרפיקה ועוד (וכתוצאה גם לעליית האמינות של דימויים מסוג זה). ישנן סיבות רבות לעליית השימוש בדימויים שאינם נראים צילומיים/״אמיתיים״ בתחומי ה non-fiction כאשר ביניהן א) התפתחות הטכנולוגיות לייצור אנימציה תוך ירידת האמון בדימויים צילומיים (כך שגם מה שנראה אמיתי מתקבל בפקפוק ולכן פותח דלת לשימוש בדימויים שאינם נראים אמיתיים); ב) תרבות המעקב והטלפונים החכמים שיצרו ציפייה לדימויים כך שכשאין תיעוד של אירוע, אנימציה מאפשרת להשלים את החסר; ג) עידן המידע של ימינו שכמעט ודורש אנימציה כשפה ויזואלית שמסכמת ומנגישה כמויות דאטא אדירות שאחרת לא ניתנים לעיכול; ד) השימוש הגובר בטכנולוגיות מגוונות ליצירת דימויים משמעו שהתרגלנו לדימויים שאינם דומים לפרספציה אנושית, מה שמקשר את המחקר לראיית ופרספציית מכונה ובינה מלאכותית; ה) התרבות הוירטואלית המשתמשת באנימציה כממשק גרפי. מכיוון שרוב פעולותינו מתרחשות מול מסך כיום ומכיוון שבתרבות המסכים אנימציה משמשת כויזואליזציה של קוד וכתרגום של פעילויות פיזיות אל תוך עולם ממוחשב (חשבו על וייז כדוגמא יומיומית בה אנחנו ועולמנו מתורגמים בזמן אמת לאנימציה מינימלית) הרי שהתרגלנו לאנימציה כשפה הויזואלית העיקרית של המאה ה-21. שימושים חדשים אלו באנימציה מעלים שאלות אפיסטמולוגיות ואתיות מהותיות על אמינות של דימויים בעידן של פוסט אמת. הפרדוקס הוא שאנו כבר לא יודעים אם להאמין להכול או לכלום, דווקא בעידן של מסכים שבו רוב המידע מועבר ויזואלית.
הנדבך השני של אנימציה קשור להנפשה ולכן מסביר את העיסוק המחקרי שלי בחיים מלאכותיים בתחומי הבינה המלאכותית והרובוטיקה. בין 2019-2022 הייתי חלק מפרוייקט מחקרי בתמיכת משרד המדע והטכנולוגיה (MOST) עם פרופ׳ יעל אידן ופרופ׳ טל אורון-גלעד מהמחלקה להנדסת תעשיית וניהול ו - ABC Robotics באוניברסיטת בן-גוריון לצד עיצוב תעשייתי בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין תחום האמנות להנדסה עסק בשאלה ״מה ניתן ללמוד מאמנות רובוטית לשם עיצוב עתידי של רובוטים חברתיים לגיל השלישי? הרעיון ההתחלתי היה שככול שתחום הרובוטיקה גדל ומשתלב במגוון תחומי חיים הרי שדרושה הפריה והשראה אינטרדיסציפלינרית. רובוטים באמנות מאופיינים על ידי עיצובים צורניים מגוונים ביותר וכן אין תפיסה דיכוטומית של נכון ולא נכון בהצלחת הרובוט, אלא גישה פתוחה, ניסיונית ומשחקית הרבה יותר. אמנות רובוטית במוזיאוןֿ, אם כך, מייצרת אפשרויות לבחון עיצובים ואינטראקציית אדם-מכונה שונים, משונים ומפתיעים ומכאן התרומה הפוטנציאלית שלה לחשיבה על ייצור רובוטים עתידיים.
ואם לחזור אל ההתחלה אזי שאמנות, כפי שאמרתי, היא שבירת גבולות וחשיבה מחדש על המוכר ובכך תמיד תעורר בי השראה.