עמרי לימד במחלקה ללימודי המזרח התיכון ובמכללת אחווה מעל לעשר שנים, בנוסף למוסדות אחרים בהם לימד כמורה מן החוץ. הוא היה נכס בכל הקשור להוראה. הקורסים המרתקים שלו על לבנון וסוריה משכו סטודנטים רבים. למרות הלחצים התקציביים, עשינו במחלקה מאמץ לאפשר לעמרי ללמד קורסים אצלנו ובמכללת אחווה, והלוואי שהיינו יכולים לעשות יותר. ראשי המחלקה וועדת ההוראה הכירו את מוסר העבודה יוצא הדופן של עמרי. הוא הקפיד על סטנדרטים גבוהים של הוראה, ומעולם לא נקט פשרות שלעתים מתחייבות אצל אלה מבין עמיתינו שנאלצים להקדיש את רוב זמנם להוראה למרות שהיו רוצים להנות מחלוקה מאוזנת בין הוראה ומחקר, כפי שמתאפשר למי ששפר עליו מזלו ונהנה ממשרה תקנית. על אף המאמץ והזמן שהיו כרוכים בעבודת ההוראה האינטנסיבית בכמה אוניברסיטאות ומכללות, עמרי הצליח לפרסם מחקרים חשובים. בנוסף למאמרים שפרסם, ספרו Nabih Berri and Lebanese Politics שיצא בהוצאת Palgrave Macmillan הוא מחקר מופתי ומקורי על החיים הפוליטיים בלבנון מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד ימינו. לאחרונה הוא חתם על חוזה לפרסום ספר נוסף בתחום ההיסטוריה הפוליטית של לבנון ואף עבד על פרויקט חדש.

מותו של דר' עמרי ניר הוא אבדה קשה למחלקה ולקהילה הבינלאומית של חוקרי וחוקרות המזרח התיכון. פירות מחקרו של עמרי ימשיכו להעשיר את התחום לשנים רבות. אולם נדמה לי שבקרב כל מי שהכיר והוקיר את עמרי מקרב עמיתיו בישראל מקננת תחושת החמצה, כי בעולם צודק יותר עמרי היה זוכה במשרה תקנית. אני מקווה שעמרי יהפוך לסמל שמגלם את מצוקות "הדור האבוד" של האקדמיה בישראל. את ההשלכות הקשות של תהליך הפיכתה של האקדמיה לתאגיד, או יותר נכון לקריקטורה של תאגיד, כזה שנבחן על פי תשומות, תפוקות ומכסות ייצור, כולנו מרגישים. אבל הדור האבוד משלם על כך את המחיר הכבד ביותר.

ובאותה נשימה, בהיבט הרחב יותר, אני בטוח ששירי ניר תיצרב בתודעה הקולקטיבית כסמל לאצילות נפש ולהומאניות צרופה. ברגע הנורא ביותר בחייה, רגע שכל הורה פוחד להעלות על בדל מחשבתו, היא החליטה לתרום את איבריו של עיליי ובכך להעניק חיים לילדים שמצויים בסכנת חיים.  

דר' אבי רובין, המחלקה ללימודי המזרח התיכון