הגענו לסדרת הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. בעלי הדרוש דימו בין המשכן הכללי שהקימו אבותינו במדבר, לבין המשכן האישי שכל אחד מצווה לבנות בקרבו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – בתוך כל אחד ואחד,
מקום להשראת השכינה.
הפרשה פותחת דַּבֵּר אֶל בנ”י וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. תנאי יסוד ב’משכן’ – הכללי והפרטי – הוא נדיבות הלב, כפירש”י ‘לשון נדבה והוא לשון רצון טוב‘.
משכן יתקיים לאורך ימים רק כשזה בא ברצון טוב, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל ‘מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא‘. דבר שבכפייה אינו מחזיק מעמד.