בשלהי שנות ה- 90 של המאה הקודמת יצא חנוך לגמלאות אחרי קריירה ארוכה ורבת הישגים. את החודשים הראשונים לחייו כגמלאי הוא בילה בביצוע פרויקטים שנדחו שנים רבות, כגון שיפוץ הבית וארגון מחדש של הגינה, אולם משתמו הפרויקטים הוא מצא את עצמו מתעורר מדי בוקר ללא כל תחושת מטרה. הריקנות, השעמום וההרגשה הכללית של חוסר ערך הובילו אותו עד מהרה לדיכאון קליני ולצורך בטיפול תרופתי. יש להניח, שמצבו הנפשי הירוד תרם להתדרדרות המהירה במצב בריאותו של חנוך, ולמותו בחלוף שנתיים מיום צאתו לגמלאות. 
 משבר הפרישה והשפעותיו על חנוך, שהיה חבר של הוריי, הטרידו את מנוחתי. תהיתי מה קורה שם, במעבר מחיי עבודה לחיי פנאי, שעלול להביא לתוצאות חמורות כל כך. על כן, פניתי לפרופ' חנה אדוני מהאוניברסיטה העברית, אשר הנחתה אותי בעבר בכתיבת עבודת התזה שלי, ושאלתי אותה אם עריכת מחקר על הנושא הוא רעיון טוב. הדיאלוג בין חנה לביני התפתח לעבודת דוקטורט על דפוסי המשכיות ושינוי בפנאי אחרי פרישה. ממצאי המחקר הראו, כי למרות הזמן הרב המתפנה, רוב הגמלאים בישראל נוטים לצמצם את ההשתתפות שלהם בפעילויות פנאי שונות לאחר הפרישה, ורק מיעוט מבוטל יודע לנצל את הזמן הפנוי באופן שמיטיב עמו. היתר עוסקים ב"ברירות מחדל" כגון טיפול בנכדים, ביקורים בקניון וצריכה מרובה של תקשורת, ואינם מעורבים בפעילויות שהם מעריכים כמשמעותיות במיוחד. על כן, שביעות הרצון שלהם מהחיים נמוכה, והם גם נוטים לדווח על בריאות פחות טובה.   

 את עבודת הדוקטורט כתבתי בשעות הפנאי שלי, במקביל לעבודה במשרה מלאה במשרד פרסום ובלי שום שאיפות לקריירה אקדמית. יחד עם זאת, בעודי כותבת את פרק המסקנות של העבודה, גיליתי שני דברים: ראשית, שאני נהנית מאוד ממחקר ומכתיבה, ושנית, שמסקנות המחקר מציפות המון שאלות נוספות, שמתחשק לי לחקור, כגון: האם מה שקורה לגמלאים בישראל קורה גם במדינות אחרות, או שמא מדובר בתופעה ישראלית ייחודית; והאם הדפוסים שמאפיינים את הפרישה מאפיינים גם מעברי חיים אחרים בזקנה. תובנות אלו דחפו אותי להשאיר מאחור את החיים המרתקים בעולם הפרקטיקה התקשורתית ולנסות להפוך לחוקרת במשרה מלאה באקדמיה.  

 בתמיכת קרן פולברייט נסעתי עם משפחתי לפוסט-דוקטורט בארה"ב, שם חקרתי דפוסי המשכיות ושינוי בפנאי אחרי פרישה בקרב אמריקנים. במקביל, התחלתי לחקור מעברי חיים נוספים כגון: אבדן בן זוג וירידה בתפקודים גופניים. בשובי לארץ, ולאחר שחוויתי תלאות רבות, מצאתי בית אקדמי חם במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. בהשראת הנושאים הנחקרים במחלקה, התחלתי לעסוק יותר ויותר בחקר השימוש באמצעי מדיה חדשים ובטכנולוגיה, ובהבנת יכולתם לתרום לשלומות ( well-being ) בזקנה.   

 מחקריי בשנים האחרונות התמקדו בהזדקנות בעולם דיגיטלי, ועסקו בנושאים כלליים כגון: רפרטואר המדיה, או פערים דיגיטליים בקרב האוכלוסייה המבוגרת, כמו גם בפעילויות ספציפיות כגון: השתתפות בקהילות מקוונות של מבוגרים, או שימוש בטלפונים ניידים. בימים אלה, פעילותי המחקרית מתמקדת בשני פרויקטים גדולים:   

הראשון      Ageing + Communication + Technology  ( ACT ), הממומן על ידי ממשלת קנדה, עוסק בהיבטים שונים של שימוש באמצעי מדיה חדשים בגיל מבוגר.   

הפרויקט השני, המכונה  SOCRATES  וממומן על ידי האיחוד האירופאי, עוסק ברובוטים חברתיים לזקנים.
 
כל המחקרים האלה, קשורים כך או אחרת לאותה מוטיבציה ראשונית שהתעוררה בעקבות פרישתו של החבר של הוריי – הרצון להבין לעומק את השינויים והקשיים הכרוכים בהזדקנות ולנסות לאתר את האופן שבו פנאי, תקשורת וטכנולוגיה עשויים להקל על הקשיים האלה.  
 

  פרופ' גלית נמרוד היא חברת סגל במחלקה לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז הרב תחומי לחקר הזקנה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.