Yael Levi-Hazan

יעל דקל, יעל חזן וחני כבדיאל - תרגום משותף.

פאט פארקר היתה הבת החורגת של אמריקה: אישה אפרו-אמריקאית, מוכה וענייה, שהפכה למשוררת לסבית פמיניסטית ולפנתרה שחורה. הכתיבה שלה חסרת פשרות, והיא מוחה ומתריסה, בשפה ישירה ובוטה נגד הסדר הפוליטי, המגדרי והמעמדי. בה בעת זו שירה שמבקיעה אל מעבר לפוליטי ומצליחה להיות אינטימית ודקת מבע. כל שיר הוא כמו פצע המדמם מתוך הגוף הנשי הדואב, שנחתך בסכינו של החוק ושל מושגיו המעוותים על צדק, על כוח ועל אמת. המתח הפורה הזה בין הזעקה החברתית לחקירה העצמית הופך את הקריאה בשירים לחוויה מעצימה. מתוך המקצבים הסוחפים של פארקר נשמעים הדי קולם של מרטין לותר קינג ושל זמרות גוספל וסול שחורות. נשמעת נחישות ונשמעת אמונה באפקטיביות של הפעולה הפוליטית. שירתה של פארקר היא שירת חופש, שירת מחאה במובן העמוק והמשחרר של המושג.

This article addresses three short stories about the 1948 Israeli War of
Independence written by three Israeli writers: Yehudit Hendel’s “The Sons’
Grave” (1950), Amalia Kahana-Carmon's “Beer-Sheba, Capital of the Negev”
(1966), and Shulamith Hareven's “Shakespeare” (1970). When they sought to
publish their stories each one of these three writers faced refusal on the part of
publishers and editors who demanded that they revise their stories. This
demand was supposedly justified by poetic considerations but the discussion of
the three stories and their different versions as well as the review of their
critical reception in this article both prove that the demand for revisions
stemmed from ideological considerations topped by a request that the three
practically re-write in their stories the war history. Despite the editorial
changes they did make, the three authors did not rewrite the war in these
stories. On the contrary, the changes they made served to deepen the three's
criticism of the war in ways that eluded the editors and critics. More
specifically, these three women writers challenged the reception of women's
literature in general and women’s war literature in particular

נשים, שהתלבשו והתנהגו כגברים וחיו כך לאורך זמן מסיבות שונות, הן תופעה ידועה בהיסטוריה מראשיתה. אם נחשפו, הן זכו על־פי־רוב לגינוי חריף מצד הרשויות והחברה, למעט במקרים בודדים, שבהם הן עוררו הערצה בגלל מעשי גבורה או הקרבה יוצאי דופן. יעל חזן מביאה כאן את סיפורן של נשים שנלחמו תחת זהות גברית משני ִצדי המתרס במלחמת האזרחים בארצות־הברית. מהזיכרונות שכתבו אחדות מהן עולה, כי לא זו בלבד שמילאו תפקידי לחימה וריגול "גבריים" מובהקים, אלא אף התבוננו מזווית מיוחדת במלחמה ובהתנהגותם של החיילים והציגו אותם באור שונה מכפי שהיה מקובל בספרות המלחמה שנכתבה בתקופה ההיא על־ידי גברים.

הקדמה
ספרה של יעל לוי חזן מאתגר הבחנות שגורות. הקורפוס הספרותי שהוא עוסק בו, ובכלל זה יצירות של יהודית הנדל, עמליה כהנא־כרמון שולמית הראבן, אורלי קסטל־בלום, אילת שמירֿ־טוליפמן ולאה איני, מערער את המוסכמות המכוננות את חוקי הסוגה של ספרות המלחמה ואת ההגדרות התוחמות את גבולותיה, החל בערעור על הניגוד בין חזית לעורף, דרך פירוק הניגודים בין צבא לאזרחות ובין הספֵרה הציבורית לספֵרה הביתית, וכלה בדיון ביקורתי בהבניות של גבריות ונשיות בזיקה לייצוגים הספרותיים של חוויית המלחמה.
הספר מציג שאלות חדשות ומגבש כלים לדיון תאורטי בפואטיקה של ספרות מלחמה כתובה בידי נשים בלשון העברית. בהיבטיו התאורטיים הוא מקיים דיאלוג פורה עם ספרות המלחמה האנגלו־אמריקנית הכתובה בידי נשים וחושף את עקרונות הפואטיקה של ספרות מלחמה כזו בהקשרה הייחודי של המציאות הישראלית, על כל מורכבותה. הניתוח הספרותי של היצירות הנידונות בספר מאיר היבטים לא צפויים בנושאי מלחמה ומגדר ומצביע על הקשרים בין קפיטליזם, צרכנות ומיליטריזם, בין אלימות בצבא לאלימות במשפחה ועוד. אגב כך ספרה של לוי חזן חושף מחוזות מודחקים ומוכחשים בהוויית המלחמה הישראלית ובשוליה למן מלחמת 1948 עד מלחמת לבנון השנייה.
יעל לוי חזן העזה לגעת ב'מותר' וב'אסור' על פי 'כללי' ההתמודדות ה'נורמטיבית' עם השכול ובוחנת בעין ביקורתית את הקשר בין האלימות במלחמה לאלימות ביחסים בין המינים; את הדילמות המוסריות סביב תופעות של בזיזה ולקיחת שלל במלחמה ואת השאלות הקשות הקשורות בייצוג הכאב של הגוף המעונה ובביטוייו הספרותיים-אמנותיים. בסוגיות ספרותיות, חברתיות ומוסריות מורכבות אלה עסקה יעל לוי חזן במקצועיות, ברגישות וביושרה.
קריאותיה של יעל לוי חזן בספרות שכתבו נשים על מלחמה מעידה שהן מבינות היטב מלחמה מהי.
יעל לוי חזן נהרגה בתאונת דרכים בדצמבר 2017. ספר זה הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שהגישה לסנאט אוניברסיטת בן־גוריון בנגב ביוני 2015.