שטח הפקר: מסע לאורך ה"אין גדר" בקו התפר

708 קילומטרים - זה היה אמור להיות אורכה של גדר הביטחון לאורך הקו הירוק, מעמק המעיינות שבצפון ועד למעבר מיתר שבדרום. כפול מאורכו של הקו הירוק עצמו, מאחר שהגדר מקיפה יישובים שלמים.

אלא שרק 525 קילומטרים של גדר נבנו עד היום. מתישהו במהלך 2012, הבנייה פשוט נפסקה, בעקבות לחצים פוליטיים שלא לקבוע את הגבול באזור גוש עציון. לא היתה החלטה מסודרת אם ומתי יושלמו 183 הקילומטרים החסרים. במהלך השנים שחלפו מאז, הפסיקה המדינה לתחזק גם את 525 הקילומטרים הבנויים. התושבים ב־16 הרשויות המקומיות שבתחומן עוברת הגדר לא יודעים לומר מתי זה קרה ולמה.

בדיקה שערכנו בשבועות האחרונים לאורך תוואי הגדר חושפת מציאות יומיומית קשה. בחלקים רבים הגדר שבורה או קרועה, בפרצות רחבות שמאפשרות מעבר שוטף של פלשתינים לשטח ישראל. האבסורד מגיע לשיאו באזורים הסמוכים למעברים מוסדרים שבהם בודקים חיילים את העוברים והשבים: עשרות מטרים מהמעבר מתנהלת תנועה שוטפת אל שטח ישראל וממנה ללא כל בקרה, כך שכל מה שצריך לעשות מי שמבקש להימנע מהתורים הארוכים במעברים הוא ללכת דקות אחדות ולעבור בחופשיות.

המעבר הזה משמש שוהים בלתי־חוקיים, שבאים לישראל לעבוד מדי יום ומסתייעים לא אחת בהסעות מאורגנות של מוניות ואפילו אוטובוסים שממתינים להם בצד הישראלי. הוא משמש גם גנבי רכב, מבריחי סחורות ופורצים, שממררים את חיי התושבים ביישובים שלאורך קו התפר. בכמה מקרים ביצעו פלשתינים תקיפות מיניות ביישובים, והיו גם מחבלים שחצו את הגדר כדי לבצע פיגועים.

"לא שמים גבול"

רבים מהתושבים שעימם שוחחנו סיפרו על אוזלת יד קשה של הצבא ושל המשטרה ומג"ב, ולא תמיד ברור מיהו הגורם האחראי על האבטחה ומניעת הכניסות. ברוב המקומות אין נוכחות קבועה ושוטפת של גורמי ביטחון באזור הגדר. יתר על כן - רבים טוענים כי במערכת הביטחון יודעים על הזליגה היומיומית של פלשתינים לשטח ישראל ובוחרים במודע להעלים עין, לצורך "שחרור שסתומים". על פי גורם בכיר בצה"ל, בצבא מעריכים שבכל שבוע עוברים דרך הפרצות לאורך הגדר כ־40 אלף שוהים בלתי־חוקיים. לדבריו, לגורמים רבים יש אינטרס שמצב זה יימשך.

תושבים רבים מספרים על חיים בתחושה של פחד מתמשך. לעיתים מעדיפים הנפגעים לוותר מראש על הזעקת עזרה או הגשת תלונה במשטרה, בטענה שהתלונות אינן מטופלות. בכמה מקומות התארגנו יוזמות שמירה פרטיות. שוב ושוב שמענו את המשפט: "המדינה תתעורר רק אחרי שיקרה פיגוע גדול".

באמצע ספטמבר, בעיצומם של החיפושים אחר ששת האסירים הביטחוניים שברחו מכלא גלבוע, טייל ע' (55), קצין בכיר לשעבר, עם חברים, סמוך לגדר הביטחון שליד אום אל־פחם. "לאורך הגדר היו פרוסים כוחות צבא גדולים, כדי למנוע מעבר של המחבלים הבורחים אל ג'נין", הוא מספר. "אבל בהמשך הגדר, מרחק כמה מאות מטרים משם, עשרה פלשתינים השעינו סולם מהצד הפלשתיני וטיפסו עליו כדי לעבור לצד הישראלי. כשהבחינו שאנחנו רואים אותם הם עצרו והביטו בנו בבהלה במשך דקה ארוכה. אחרי שהבינו שאנחנו לא מכוחות הביטחון, הם ירדו מהסולם לצד שלנו, ותוך חצי דקה כבר לא היו שם".

למה לא דיווחת עליהם?

"למי אדווח? לחברים שלי מהצבא? למפקד האוגדה? למוקד 100? בכל יום יש מאות כאלה, אולי אלפים. במקרה הזה הם הרימו סולם. בחלקים אחרים של הגדר היא פרוצה לחלוטין, ואפשר לעבור דרכה רגלית או ברכב.

"כאזרח אני מדווח על דברים, אבל בכל מה שקשור לגדר, יש זילות, שקשורה לחוסר משילות. הגדר הפכה למכשול פחות ופחות משמעותי. בצבא קוראים לזה 'שחרור שסתומים' - לתת לפלשתינים בלי רישיון לעבוד בישראל, כדי שלא ייווצר בשטחים לחץ כלכלי שעלול לגרום להסלמה. במקרה הטוב הם עובדים, במקרה הפחות טוב מבריחים סמים, נשק, גונבים. במקרה הגרוע - באים לפגע.

"לא חייבים שיירצחו אנשים כדי שנתחיל לעשות מעשה. אנחנו לא עוסקים בגדר. זה גבול. ואנחנו לא שמים את הגבול".

ההחלטה הראשונה על הקמת גדר ביטחון כדי ליצור גבול בין ישראל לרשות הפלשתינית התקבלה בשנת 1995, בממשלתו של יצחק רבין ז"ל, לאחר גל הפיגועים הגדול. היא עוררה התנגדות מימין ומשמאל - כל צד חשש מקיבוע הגבול, מטעמיו הוא, וביצוע ההפרדה נדחה.

אריאל שרון, שהיה ממתנגדי הגדר, שינה את דעתו לאחר שהתמנה לראש ממשלה, בעקבות הפיגועים הרבים והלחץ הציבורי. הלחץ הזה הגיע לשיאו לאחר הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה במארס 2002, שבו נרצחו 30 בני אדם. ב־14 באפריל 2002 קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון החלטה על הקמת גדר הפרדה ומכשול לאורך קו התפר, ללא קביעת תוואי סופי. ב־3 ביוני באותה שנה אישר ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, את התוכנית, והעבודות יצאו לדרך.

בחלק קטן מהתוואי בנויה הגדר מבטון בגובה שמונה מטרים, והיא קשה מאוד למעבר באמצעות סולמות. אבל רוב התוואי עשוי מגדר רשת מברזל בגובה כארבעה מטרים, שמעליהם דוקרנים בגובה מטר. ההחלטה לגבי סוג הגדר שישמש בכל מקטע התקבלה על ידי מינהלת מיוחדת שהוקמה במשרד הביטחון, אבל הפרויקט נבנה בטלאים רבים, בכל פעם קטע אחר, ותוך כדי מאבקים משפטיים, כך שהיו לא מעט שינויים בדרך. בחלק מהמקומות הגדר מפוקחת באמצעות מצלמות ואמצעים אלקטרוניים, ולידה הוקמו עמדות שמירה ונחפרו תעלות או סוללות עפר. לכל אורכה יש שערים נעולים, שנפתחים באופן מפוקח לצורך העברת סחורות חקלאיות.

"הם יורים"

אנחנו יוצאים לדרך בצפונה של הגדר, במעבר גלבוע (מעבר ג'למה), בשעת בוקר מוקדמת. תור ארוך של מכוניות ממתין בסבלנות לעמדת הבידוק, המאוישת בעובדי רשות המעברים היבשתיים של משרד הביטחון. מגדל שמירה גבוה מאויש בחיילים צופה על המתרחש.

דני מילר, הרבש"צ של מושב רם און, לוקח אותנו ברכבו לכביש הביטחון הסמוך לגדר. בדרך צריך לעבור שני שערים מבוקרים - החיילים פותחים את השער הראשון, ולאחר שהרכב עובר, השער נסגר, ורק אז נפתח השער השני. אמצעי ביטחון לזהירות מרבית, כדי למנוע חדירת מחבלים.

כשהשער השני נסגר מאחורינו, אנחנו מתחילים בנסיעה איטית על כביש הביטחון. משמאלנו גדר גבוהה, שאליה מחוברת מערכת חכמה המתריעה על כל נגיעה. מעבר לגדר, במרחק כמה מאות מטרים, הבתים הראשונים של העיר ג'נין. מימיננו שדות חרושים של הכפר הערבי־ישראלי מוקייבלה.

מילר עוצר את הרכב לאחר נסיעה קצרה של כמה מאות מטרים, ליד פרצה בגדר. "כשיש פרצה, החיילים שמים באופן זמני תלתלי ברזל, ואז קוראים לגדוד ההנדסה שיבוא לתקן את הפרצה. לפעמים זה קורה באותו היום, לפעמים צריך לחכות עד שזה נכנס ללו"ז. יש מחסור בכוח אדם".

ממשיכים בנסיעה. כעבור 300 מטרים עוצרים ליד שער רחב ונעול, שנועד להעברת סחורות חקלאיות בין ישראל לרשות. על השער קל להבחין בשלושה סימני פריצה שבהם נוסרה הגדר והולחמה מחדש.

"זו אוטוסטרדה של הברחות רכבים", מסביר מילר. "הגנבים מהרשות באים עם רתכת דיסק וחותכים את השער ואת המנעול שמחובר אליו. שלוש הפריצות בשער הולחמו, אבל בצמוד לשער יש פרצה רחבה בגדר, שדרכה עוברים פלשתינים בצורה לא חוקית. הפרצה הזאת תוקנה בחודש שעבר ארבע פעמים. זה כמו חתול ועכבר. הם פורצים, הצבא מתקן, ומייד לאחר מכן הם פורצים שוב".

אורן הצלם עובר דרך הפרצה כדי לצלם מהצד השני. "תיזהר, אל תתרחק", אומר לו מילר. "הם יורים".

לדבריו, עד מבצע שומר החומות היו באזור כמה שנים שקטות. המבצע, ובעיקר המהומות של ערביי ישראל, גרמו לפלשתינים משטחי הרשות לחדש את החדירות. "בזמן האחרון, יש במושב פריצה בכל שבוע־שבועיים. האחרונה היתה לפני יומיים. העלייה בפעילות הפלילית היא מתכון בטוח לכך שיהיה גם פיגוע בסוף.

"בתור יישוב צמוד גדר, המצב שלנו שונה מיישובים אחרים, הסכנה מוחשית. יש תקופות שאני אוסר על התושבים לנוע בצד הדרומי של הגדר, בשדות ובשבילים שבהם אנשים עושים כושר ומשפחות אוהבות לטייל".

כמה עוד פרצות יש בהמשך הגדר באזור?

"עשרות, אולי מאות. סביר להניח שדרך אחת הפרצות האלו נמלטו שניים מששת האסירים לג'נין. אני עושה כל יום סיור על הגדר, לאתר את הפרצות, ואני בקשר צמוד עם התצפיתניות של הצבא. כשהן מזהות תנועה חשודה, הן מודיעות לי, ואני יוצא לבדוק.

"ההודעה האחרונה על פרצה ליד המושב הגיעה אלי בשבוע שעבר מעובד תאילנדי, קראתי לצבא והם סגרו אותה. בדרך כלל, עד שאני מגיע לגדר, השב"חים כבר עברו אותה. לפעמים אני מספיק לתפוס אותם, ואז אני אוזק אותם וקורא למג"ב, שהשב"חים הם באחריותם. רגע המעצר הוא קריטי - אני צריך לוודא שלא מדובר באירוע פח"ע. בדרך כלל, מג"ב או המשטרה משחררים אותם מייד. יש פה ברדק אטומי, לא ברור מי בעצם בעל הבית של הגזרה. הצבא? מג"ב? המשטרה?".

בית קפה לשב"חים

מדרימים למושב מלאה, שמונה דקות נסיעה. חולפים על פני בתי היישוב, ויוצאים לשדות. נוסעים בדרך עפר בין שדות עמוסי גידולים חקלאיים, עד לגדר. עולים רגלית לכביש הביטחון, וכאן - קפיצה קטנה לחו"ל. לא מדובר בפרצה קטנה: עשרות מטרים של גדר מונחים על האדמה, והמעבר פרוץ לחלוטין. כאן נכנסים השבח"ים רגלית וממלאים שקים בתוצרת חקלאית, באין מפריע. גם אנחנו עוברים את הגבול באין מפריע, אל שטח הרשות הפלשתינית, ואז חוזרים אל השדות.

"כשהמחבלים ברחו מהכלא, הצבא חזר לאייש את עמדות השמירה ולאבטח את הגדר", אומר עובד נור, ראש המועצה האזורית הגלבוע, שפוגש אותנו ליד הפרצה. "היה כאן שקט, הרגשנו ביטחון. עכשיו הכל חזר לקדמותו, לשגרה הפרוצה. אף אחד לא מאייש את מגדלי השמירה, זה יותר 'אין גדר' מאשר גדר. כל מי שרוצה יכול לעבור.

"החקלאים מעבדים את הקרקע מטר מהגדר הפרוצה, ואף אחד לא יודע אם יחזור הביתה בשלום. כשנערכת בכפר ערבי־ישראלי במועצה שלנו חתונה שבה יש קרובי משפחה מג'נין - כל בני המשפחה, עשרות אנשים, עוברים מג'נין לישראל לאור יום דרך הגדר הפרוצה.

"פניתי לכל הגורמים והתרעתי. כולם אמרו לי: 'אולי יהיה תקציב בשנה הבאה'. כולם יודעים, ולא עושים שום דבר. תיקון של הגדר לא מספיק אם לא ישמרו עליה, כי היא תיפרץ שוב אחרי חמש דקות. השבוע קיבלתי הודעה ממפקד המרחב מטעם הצבא, שהוא קיבל עוד שתי פלוגות לטובת הגדר, ואולי יצליח לאייש גם את עמדת השמירה".

ממשיכים להדרים, ליישוב בת חפר, שמאחוריו יש כיום חומת בטון שעושה את העבודה. היא נבנתה שם אחרי שכמה מהפיגועים הגדולים יצאו מהאזור הזה. אבל מייד כשמסתיימת גדר הבטון, ולאורך קילומטרים רבים - הגדר קרועה ופרוצה לרווחה.

אלון ביטון, ראש תחום ביטחון וחירום במרכז השלטון האזורי, מוביל אותנו לפרצה שרחוקה קילומטר אחד מגדר הבטון של בת חפר, מאחורי הבתים של קיבוץ בחן. בצידי הדרך המובילה לגדר אפשר למצוא הרבה בקבוקי משקה ריקים ואריזות מזון, עדות לכמויות האנשים שחולפים כאן, במעבר הלא חוקי.

בצד הדרך מאהל העשוי יריעות ניילון, ובתוכו ספות ישיבה מפוארות, נרגילות, שולחנות קפה ודוכן לממכר קפה. על הקירות תלויות תפילות בערבית, ופח האשפה מלא בכוסות קפה חד־פעמיות. זה בית קפה מאולתר, שמחכה לפועליו - שב"חים המגיעים מהכפרים הסמוכים וממתינים כאן להסעות לרחבי ישראל. מחוץ למאהל ממתין אוטובוס הסעות מיותם ורכב פרטי, שעל המראה שלו תלויה שרשרת מסבחה וספר קוראן קטן.

הפרצה בגדר מוכרת בשם הלא רשמי "שער דוקטור". האגדה המקומית מספרת שבבית האבן הסמוך לבית הקפה המאולתר גר דוקטור יהודי, ואם חייל עוצר את הפועל שמגיע מהכפר הפלשתיני שוויכה, הוא אומר שהוא בא אל הדוקטור לצרכים הומניטריים. אף אחד לא משגיח על המעבר, ואין חיילים שיתשאלו את הפלשתינים החוצים אותו בצהרי היום באין מפריע.

בכביש המוביל למעבר עומדים שני סלעים גדולים, שאמורים לחסום מעבר של כלי רכב. צעיר לבוש במיטב מותגי הספורט היוקרתיים עומד מחוץ לרכבו, בקרבת הבטונדות. הוא מזדהה בפנינו בשם יזן, בן 20, מאום אל־פחם, שעובד בחברת משלוחים, הפועלת באמצעות אפליקציה. הוא ממתין לסחורה שאמורים להביא לו משטח הרשות, בעיקר מותגי ספורט מזויפים.

"כשאנשים מזמינים מחנויות בארץ, הם לא יודעים שהסחורה מגיעה מכאן, מהכפר שוויכה או מטול כרם הסמוכה, שבה נמצאות המתפרות", הוא מסביר לנו. "אני פשוט עושה משלוחים למי שהזמין".

בעוד הוא מדבר, עוברים מהצד הפלשתיני שני צעירים דרך הפרצה בגדר, חוצים את כביש הביטחון ומכניסים לתא המטען במכוניתו שק צהוב גדול, מלא בגדים חדשים. אחריהם מגיעים עוד עשרה אנשים, כל זוג נושא שקים כבדים. הם חוצים את הגדר ומכניסים את השקים לרכב ההולך ומתמלא.

אורן יורד אל כביש הביטחון לצלם את העוברים בפרצה, ולפתע נעצרים לידו חמישה רכבי צבא. הם מבקשים ממנו להזדהות ומבקשים לבחון את המצלמה שלו, כדי לבדוק אם צילם חיילים. באותה עת, מימינם ומשמאלם של החיילים, ממשיכים שב"חים להיכנס לשטח ישראל, ואחרים חוזרים אל שטח הרשות. כשנחה דעתם של החיילים מהשיחה עם הצלם שלנו, הם ממשיכים לדרכם. השב"חים לא מעניינים אותם.

קצב העוברים גובר מרגע לרגע. מכונית נוספת נעמדת מאחורי זו של יזן. גבר עובר את הגדר הפרוצה כשבידו שקית ניילון, שממנה מציצות צלחות בלמים של מכוניות. הנהג נוטל את השקית, משלם במזומן ונוסע לדרכו.

יזן: "אני לא לוקח דברים כאלה. אני מביא בעיקר בגדים. מה שמוכרים בבקה אל־גרבייה או בתל אביב ב־200 שקלים, עולה בכפר שוויכה 30 שקלים".

כל כמה זמן אתה מגיע לכאן?

"כל יום".

ביטון: "זה סיפור כלכלי, שמכוּון לשחרר לחץ. יכולים לפתור את זה בעשר דקות, אבל לא רוצים לפתור את זה. יש גורמים בצבא שחושבים שאם יסגרו את כל הפרצות בגדר, יהיה בלאגן. הצבא קורא לזה 'גדר נושמת'. זה מסלול עוקף מדינה בצורה מסוכנת".

הרכב של יזן מתמלא, והוא עומד לצאת לדרכו. "תסעו צפונה", הוא אומר לנו, "יש עוד מעבר בדיוק כזה, מעבר זיתא, בערך קילומטר מכאן".

מאחד המעברים באזור הזה נכנס בדצמבר שעבר מוחמד מרוח כבהא מהכפר טורה אל־גרביה, לאחר שהתחזה למבריח סיגריות, ורצח את אסתר הורגן ז"ל, שרצה ביער ריחן.

"משפחה הלומת קרב"

נכנסים ליישוב בת חפר, מרחק שתי דקות נסיעה מהפרצה. בבית קפה קטן אנחנו פוגשים את עינת בן חורין (36), שגרה עם בעלה ושלושת ילדיהם בהרחבה של קיבוץ בחן, הסמוכה לגדר הפרוצה.

"אנחנו המשפחה הכי הלומת קרב בקיבוץ", היא מצחקקת במבוכה, "עברנו לכאן לפני ארבע שנים ממושב בני ציון, ומאז היו לנו שלוש פריצות. שבועיים אחרי שעברנו גנבו לבעלי את האופנוע מהחניה. אמרנו, זה יכול לקרות בעוד מקומות, לא נורא.

"אחרי שנה פרצו לבית, גנבו כסף ותכשיטים. ספגנו גם את זה. לפני שלושה חודשים בעלי התעורר באמצע הלילה וראה אדם שעמד בחדר השינה שלנו, ממש מעלינו. בעלי שאג עליו ורדף אחריו עם תחתונים. היו שני פורצים בבית, הם ברחו בגרביים והשאירו מאחור את כל הכלים שלהם, שכללו סכין ומברג.

"האירוע הזה שבר אותנו. את מתעוררת לתוך מצב שאדם זר נמצא בתוך חדר השינה שלך. זה אירוע פלילי, אבל המרחק בינו לבין אירוע שיתפתח לנפגעים בנפש הוא קצר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הפורץ, שהחזיק סכין ומברג, היה מרגיש מאוים. זה קרה באביחיל הסמוך בשנה שעברה. אדם נרצח שם באירוע שהסתבך.

"למחרת הפריצה הסתכלנו במצלמות, וראינו שהפורצים הסתובבו שעה בבית, גם בחדרים של הילדים, עם מסיכה של קורונה. במקרה באותו לילה הבת הקטנה שלי, בת הארבע וחצי, התעוררה ועברה לישון איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היא היתה מתעוררת כשהפורץ בחדר שלה".

איך הילדים מרגישים אחרי הפריצה האחרונה?

"הילד האמצעי שלי, בן 8, בחרדות. הוא בכיתה ג', ומאז האירוע האחרון הוא לא מוכן להישאר לבד בבית אפילו לחמש דקות עד שאחיו הגדול יחזור מבית הספר. שלא לדבר על ללכת למקומות לבד. כששאלתי אותו למה הוא לא מוכן להיכנס הביתה לבד, הוא אמר: 'ואם יהיה שם פורץ?' גם אנחנו מפחדים".

איך המשטרה טיפלה באירוע?

"אחד מהפורצים השאיר מאחור את הטלפון הנייד שלו, זה יותר מטביעת אצבע, הכי הוכחה. מה יכול להיות יותר מזה? למרות זה, הם לא הגיעו אליו.

"גדר הביטחון נמצאת ארבעה מטרים מהגדר ההיקפית של הקיבוץ, והיא פרוצה. כשאני עושה הליכת בוקר אני רואה עשרות אנשים עוברים דרך הפרצה ועולים למוניות ישראליות שמחכות להם.

"אין לי בעיה עם אנשים שרוצים לבוא להתפרנס. אבל לא כל השכנים שלנו ידידותיים. לפני חמישה חודשים חוליה מכפר שוויכה, שעלתה כאן למונית, תכננה לעשות פיגוע המוני בירושלים. הם ירו לעבר חיילים במחסום סאלם, וחיילת מג"ב עצרה אותם.

"לפני חודש, שני ילדים, אחד מטול כרם ואחד משוויכה, הגיעו ברגל לגן השעשועים של הקיבוץ. התברר שהם סתם ילדים שרצו לשחק. מה הבעיה של אדם שרוצה לעשות פיגוע לעשות את אותו המסלול?

"התושבים כאן מממנים חלק ניכר מהביטחון של הקיבוץ. מימַנו התקנה של מצלמות, החברים מתנדבים לשמירה יישובית. אבל כל זה לא מהווה תחליף לצבא ולגדר שמורה. מבחינתנו, הגדר זה אין גדר".

"את מי לא הבאתי לכאן", אומרת ד"ר גלית שאול, ראש המועצה האזורית עמק חפר. "את המכתב הראשון שלי בתפקיד שלחתי לפני שלוש שנים לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. אנחנו לכאורה במרכז המדינה, בין נתניה לחדרה, המותניים של המדינה. אי אפשר לנסוע לצפון בלי לעבור דרכנו. לא יכול להיות שמדינת ישראל תפקיר את התושבים שלה במרכז הארץ. אין פתרון אמיתי, התושבים חוששים ממה שיקרה בבוקר.

"הגדר מאחורי בת חפר היא מבטון, ושם הכל בסדר. אבל קו התפר מאחורי שאר היישובים פרום. שב"חים חודרים לבתים, גונבים. מי יעצור את המפגע הבא, שיגיע לנתניה וחדרה?

"באפריל האחרון, ביום הזיכרון, נערה בת 16 ירדה מההסעה של בית הספר במושב בארותיים, במזרח עמק חפר, ונאנסה לאור היום בדרך הביתה על ידי פלשתיני מיריחו, שעבר דרך הגדר הפרוצה. היא הצליחה בתושייה להזעיק עזרה, אבא שלה הגיע, התוקף ברח. אחר כך הוא נתפס, נעצר והודה.

"הוצאנו פנייה לשר הביטחון, בני גנץ, ולא נענינו. מפקד מג"ב, ניצב אמיר כהן, עשה אצלנו כמה ישיבות דחופות. פנינו גם לח"כ צביקה האוזר, כשהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון.

"המדינה שכחה שיש גבול. קו תפר זו מילה מכובסת. זה גבול לכל דבר. מדינת ישראל אמורה להגן על הגבולות שלה. בקיבוץ בחן, הכל יכול לקרות בכל רגע. פגיעה ברכוש, טרור חקלאי, כולם מבטיחים לטפל ולא קורה כלום. הצבא, עם כל האתגרים שלו, לא שם עלינו. אין משילות".

"יהיו הרבה חללים"

ממשיכים דרומה במועצה האזורית דרום השרון. נכנסים לכביש הביטחון הצמוד לגדר, וחולפים באין מפריע על פני שלט "אין כניסה פרט לרכב ביטחון". לאורך הגדר ובצמוד אליה יש "שביל טשטוש" - שדריכה עליו יוצרת עקבות המסייעים לזהות חדירה.

נסיעה קצרה, ואנחנו עוצרים ליד הפרצה הראשונה בגדר. בשביל הטשטוש המוביל אליה נראים בבירור עקבות של רכב, שכנראה נגנב בלילה ועבר כאן לפנות בוקר בדרכו אל שטח הרשות הפלשתינית. נסיעה של עוד כמה מאות מטרים מובילה לפרצה נוספת. מערכת ההתרעה החשמלית, שאמורה לצפצף במקרה של פרצה, מנותקת. בשביל הטשטוש נראים עקבות של אופניים חשמליים.

טרקטור של משרד הביטחון, שעליו שלט "אחזקת מכשול הביטחון", נוסע לאיטו על שביל הטשטוש, גורר כבלי פלדה מאולתרים שיוצרים קווים בעפר. אט־אט נמחקים עקבות הרכב שעבר כאן, ואחריהם גם אלו של האופניים החשמליים. אף אחד לא מתעניין מי עבר כאן ומתי, כמו שאף אחד לא מתעניין מה אנחנו עושים כבר שעה ארוכה בדרך הביטחון. גם מחר אף אחד לא יבדוק כנראה את הטביעות החדשות, שיופיעו בדרך הטשטוש.

חולפים על פני הכפר הפלשתיני דיר בלוט, מדרום־מזרח לראש העין. ריח חריף של זבל שרוף נישא באוויר. מטרים ספורים מהגדר עדר עיזים ורועה, שמביט בנו. בערך בכל קילומטר יש פרצה בגדר. מיקום הפרצות הוא לפי הנוחות של השב"חים.

במרחק שני קילומטרים נראים בתי השכונות החדשות הנבנות בראש העין. הגדר כאן מוטלת על הרצפה, פרצה של כשלושה מטרים. מאות שוהים בלתי חוקיים עוברים כאן מדי יום: רובם באים לבנות את ראש העין, חלקם למטרות אחרות.

אלון ביטון: "יש נתק בין הגורמים המטפלים. מג"ב עושה עשרות סיורים כדי לתפוס את השב"חים במבצעים מורכבים, שנועדו להוריד את רמת הפשיעה ולשפר את הביטחון. בפועל כל מה שצריך לעשות זה לנסוע על הגדר ולתפוס אותם בחדירה".

"כמו מסננת"

רני גבריאל (45), תושב ראש העין ואיש משטרה לשעבר, מסביר: "הגדר לא פרוצה, זו מדיניות להשאיר אותה ככה. בראש העין גרים אנשי ביטחון בכירים, אבל היכולת לשמור על הביטחון שלנו היא אפסית. העיר חשופה לחלוטין, וזה ייגמר בפיגוע. ביוני האחרון פרצו פלשתינים לגן ילדים במרחק 500 מטר מהגדר וגנבו ציוד. אם הם היו מחבלים, היה כאן טבח.

"הרשות הפלשתינית מארגנת הפגנות על הגדר, צועקים שמגדלי ראש העין יושבים על אדמות של דיר בלוט, ושהם יוציאו אותנו מכאן. אני מאמין להם. ביום פקודה יהיו פה הרבה חללים, אם המצב הזה יימשך".

גבריאל הקים לפני שנה את "משמר השכונות", שמונה היום כ־200 מתנדבים, יחידת ג'יפים, ויחידה של אימהות לתינוקות, שמנצלות את שעות הערות בלילות כדי להשקיף מהמרפסות ולדווח על כל תנועה חשודה.

"הצלחנו להוריד בצורה משמעותית את כמות המסתננים שנכנסים לראש העין. הדרכתי את המתנדבים לזהות אנשים חשודים, ויש לנו תוכנת קשר בטלפון הסלולרי ועוד אמצעים. אנחנו מדווחים למשטרה, והם מבצעים את המעצר או פעולות נדרשות אחרות".

תוך כדי ראיון מקבל רני דיווח על ניסיון דריסה של חייל על ידי שב"חים בראש העין. הוא מפיץ בדף הפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ שלו קריאה לתושבים שיש להם מצלמות, שיכולים לסייע בלכידת הדורסים.

רפאל לוי (33) מראש העין הוא היום אחד התצפיתנים של משמר השכונות, וקורבן פיגוע שביצע מחבל שחדר דרך הפרצות בגדר הביטחון.

לפני שנה וחודשיים הוא בא לראות מה מצב הדירה שרכש בבניין חדש בראש העין. "ראיתי אדם בלובי של הבניין, חשבתי שהוא שומר המתחם, שאלתי אם יש לו מפתח, והוא ענה שכן. עלינו במדרגות לקומה השנייה, וליד דלת הדירה שלי, במקום להוציא מפתח, הוא הוציא סכין, צעק 'אללה הוא אכבר' והתחיל לדקור אותי. הייתי בטוח שאני הולך למות. נאבקתי בו הכי חזק שיכולתי. זה היה או להיכנע ולמות, או להיאבק ולמות".

רפאל ספג 28 דקירות חלקי גופו, רובן בחזה ובבטן. "המחבל היה בטוח שאני לא אחיה וברח. הוא לקח לי את הטלפון ואת מפתחות הרכב וזרק אותם בפח בדרך. אני התחלתי לזחול לכיוון היציאה. לא יכולתי ללכת. זרקתי את עצמי על המדרגות והתגלגלתי למטה, זה היה הסיכוי היחיד שלי להינצל. התגלגלתי ללובי של הבניין ובמקרה מישהו עבר שם, מצא אותי והזעיק אמבולנס".

שבוע לאחר הפיגוע, בעודו עובר סדרת ניתוחים מורכבת, נולד בנו הבכור של רפאל, מאור. "לפני הפיגוע הייתי אדם חי ומאושר", הוא מספר. "היום אני הרבה פחות. יש לי 100 אחוזי נכות, ואני עדיין עובר שיקום אינטנסיבי, פיזי ונפשי".

המחבל נתפס בג'נין, הובא למשפט, ודינו אמור להיגזר בימים אלה. רפאל התעקש לעבור עם אשתו ובנו לדירה שבפתחה נדקר.

"זה חלק מהמאבק שלי. המחבלים רוצים לזרוע בנו פחד, שלא נגור במדינה שלנו, שלא נהיה פה. אני התעקשתי לגור פה, אבל מיגנתי את עצמי עם כלבת תקיפה ועם בית מבוצר. אנחנו גרים 400 מטר מהגדר, והיא פרוצה לידנו. לדעתי היא תמיד תהיה פרוצה, גם אם יחסמו אותה 1,000 פעמים. זה כמו מסננת".

אושרת גוני גונן, ראש המועצה האזורית דרום השרון, נוסעת איתנו דרך מושב מתן, שנמצא בשטח המועצה. גדר הביטחון נמצאת ממש בסוף היישוב. קילומטר של בטונדות, שבסיומן גדר מתכת עם פרצה ענקית. גונן נעמדת ליד הפרצה ומשקיפה על בתי קלקיליה הסמוכה.

"דרך הפרצה שאנחנו נמצאים בה עוברים חמורים עמוסים באבוקדו גנוב - סחורה שהשווי שלה הוא פרנסה של מושב שלם", היא אומרת. "אני כבר לא מדברת על גניבת מכוניות ופריצות לבתים. אנחנו צמודים לכפר סבא ולרעננה, אבל שיעור הגניבות אצלנו כפול מאשר אצלם. שליש מהיישובים במועצה שלנו הם בקו ראשון לגדר.

"האנשים התייאשו. הפסיקו לקרוא למשטרה אחרי אירועי פריצה, כי היא משחררת את הגנבים מייד. בתור אמא לארבעה, שפרצו לה כבר פעמיים לבית, זה מאיים ומפחיד. הילדים שלנו בטראומה והשירות הפסיכולוגי של המועצה עובד שעות נוספות".

"לא מפחדים מכלום"

ארבעה דו"חות של מבקר המדינה ב־12 השנים האחרונות עסקו בפרצות בגדר באזור עוטף ירושלים. באחרון שבהם, מיוני 2019, קבע המבקר דאז, יוסף שפירא, כי בתוואי המכשול - שמגן על ירושלים מפני כניסת שוהים בלתי חוקיים ואורכו כ־145 קילומטרים - נותרו עדיין שתי פרצות. מועד סיום הביקורת היה נובמבר 2018 ובתשובתו למבקר, שניתנה בינואר 2019, ציין צה"ל כי הוא רואה צורך ביטחוני בסגירת הפרצות ובהשלמת תוואי הגדר, אבל עקב החלטות הדרג המדיני וסדר עדיפויות תקציבי, הוחלט שלא להשלים את התוואי בעת הזאת, והמענה המבצעי במרחב מתבסס על פעילות מבצעית שוטפת של המשטרה ושל צה"ל ועל איסוף טכנולוגי.

בפברואר 2019, פחות מחודש לאחר מתן התשובה הזו, נרצחה הנערה אורי אנסבכר ז"ל בעין יעל, על ידי פלשתיני שחדר דרך פרצה באזור. הפרצות הללו נותרו עד היום.

ממשיכים במסע לאורך הגדר, הפעם למועצה האזורית מטה יהודה. "אנחנו קוראים לזה גדר ההפקרה", אומרים גיל מסטיי (51) וד"ר שמריהו בן פזי (51) ממושב אדרת, מושב מסורתי סמוך לבית שמש. "בבית שמש נבנות בימים אלה עשרות אלפי יחידות דיור, ומי שבונה אותן הם שבח"ים שנכנסים דרך הגדר הפרוצה. כולם מעלימים עין. בחודשיים האחרונים יש גניבות בכל לילה מהמושבים בסביבה, ואפילו במהלך היום, כשאנשים בבית. רמת החוצפה עלתה".

אנחנו יושבים בחצר המטופחת של שמריהו. גיל מתגורר מהעבר השני של הרחוב השקט. זו היתה יכולה להיות תמונה פסטורלית, אלמלא המתח באוויר. הנשק של גיל מונח על השולחן. הם מחייכים חיוך עייף של מי שלא ישנו בלילה, בגלל הפריצות. "יש כאן הרבה אנשים שאין להם חיי זוגיות, כי הילדים עברו לישון עם ההורים במיטה מרוב פחד", אומר שמריהו.

לפני כמה חודשים הם פתחו קבוצת ווטסאפ של תושבים מהמושב ומהמושבים הקרובים, שמעדכנים על כל פריצה. הקבוצה התמלאה בתוך כמה ימים, וקבוצה נוספת נפתחה. חברי הקבוצות משתפים באירועים בזמן אמת ושולחים סרטונים ממצלמות האבטחה. גיל מראה לי דוגמה מהלילה האחרון: "פריצה כרגע בגבעת ישעיהו"; "הדלת הראשית היתה לא נעולה, הזוג ישב בסלון, והפורץ נכנס רעול פנים"; "הגנב נתפס"; "מה המצב שם עכשיו?"; "לא נתפס ולא נעליים. הזוג קפץ והזמין משטרה. הפורץ ברח לבית של השכן, שגם בו היו אנשים, וגנב שם מחשב נייד וארנק. לא נתפס".

גיל: "יש חוסר אמון בין התושבים למשטרה. המשטרה מציגה נתונים נמוכים על אחוזי הפריצות באזור, כי התושבים כבר לא מתלוננים על גניבות. הם יודעים שהמשטרה לא תנסה למצוא את הגנבים, גם אם יש צילומים ומידע. המצב מחמיר מיום ליום".

שמריהו: "לפני חמש שנים, אם הייתי נתקל בשב"חים, הם היו בורחים. היום, לא רק שהם לא בורחים, הם עוד מקללים אותך. לפני חודש הטרידו אישה שרצה במושב. הם ידעו עליה את כל הפרטים האישיים, איפה היא גרה ועם מי, מתי היא יוצאת לעבודה ובאיזה רכב.

"הרב"ש של המושב יוצא למארבים ביוזמתו. לפני שנה וחצי הוא תפס פורץ שעבר דרך הגדר ונתן לו מכות. הפורץ הגיש תלונה למח"ש, הרב"ש נכנס למעצר לארבעה ימים והפורץ שוחרר. גם הרב"ש שוחרר לבסוף וחזר לעבודתו.

"לפני חצי שנה, הוא תפס שוב את אותו פורץ. הפעם הפורץ איים עליו עם מברג. הרב"ש ירה בו ברגל, כהגנה עצמית. הפורץ נתפס, אושפז וקיבל טיפול רפואי על חשבון המדינה, בתור אסיר. הוא השתחרר לפני חודשיים. ראינו אותו השבוע שוב במצלמות האבטחה באחת הפרצות במושב.

"הם נכנסים ויוצאים מתי שהם רוצים. לא מפחדים מכלום".

"סאטירה של קישון"

גיל שם את האקדח בכיס האחורי של מכנסיו, ואנחנו יוצאים לשטח בג'יפ שלו. עוד לפני היציאה משער היישוב הוא מקבל הודעה מאשתו, מיכל, שיוצאת לריצה ושולחת לו נקודת מיקום בזמן אמת, כדי שיוכל לעקוב אחריה. גיל מביט בטלפון בדאגה. "אם יקרה משהו אני לא אוכל לעזור לה, אנחנו נוסעים לכיוון אחר".

אם הייתם פוגשים פורץ, הייתם יורים?

גיל משיב ללא היסוס: "כן".

שמריהו מתלבט: "רק אם הייתי ממש בסכנה".

המרחק בקו אווירי בין המושב לבין הגדר הוא כשני קילומטרים. זה המרחק שעושים הפורצים מדי לילה, ברגל. אנחנו נוסעים בשביל עפר, עד שמגיעים לעמדת שמירה נטושה, ומתחתיה תעלה שחפר הצבא כדי למנוע העברת רכבים לשטח הרשות. הגנבים הפלשתינים מילאו אותה באדמה.

מאחורי עמדת השמירה הנטושה נראית גדר קרועה. על האדמה זרוק שלט שדהה בשמש, ועליו נכתב בימים יפים יותר: "כל העובר שטח זה מסתכן בנפשו". החלטנו להסתכן בנפשנו וחצינו את הגדר הקרועה, אל כביש הביטחון הישראלי, שמעבר לו נמצאת גדר הגבול.

גיל מצביע על סימני הצמיגים שעל הכביש. "בשבתות הם עושים כאן מרוצי מכוניות. כאילו דווקא, להראות שהם לא מפחדים מאיתנו".

שמריהו: "הכביש הזה מוביל למחסום תרקומיא, שמונה קילומטר מכאן. במחסום שם עומדים חיילים עם נשק ב'הכנס' ובודקים ביסודיות את כל מי שנכנס. מאחורי המחסום יש מעבר אל הכביש הזה, כך שכל מי שלא רוצה לעבור במחסום בצורה חוקית, יכול להיכנס מכאן".

מעבר לכביש אפשר לראות את הגדר, או ליתר דיוק, מה שנותר ממנה: עמודי ברזל במרחק של כמה מטרים זה מזה, ועל האדמה מונחת גדר התיל שנתלשה מהעמודים. בין שתי השורות של עמודי הברזל הפרוצים מותקן שער צהוב, שנועד להעברת סחורה חקלאית באופן חוקי. השער נעול, אבל הגדר משני צדדיו איננה.

"אם זו לא היתה המציאות, הייתי חושב שזו סאטירה של קישון", אומר גיל. "לפני כמה חודשים פנינו לחברים בצבא, ניסינו להביא לכאן יחידה צבאית, שרשאית להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות נגד מי שמנסה לחתוך את הגדר. הבעיה היתה שכל הגדר כבר חתוכה. אז הם אמרו לנו: 'אם אתם רוצים שנעשה שם מארב, תחברו את הגדר, כדי שנוכל לעצור את מי שחותך אותה'. אסור להם לעשות כלום למי שסתם נכנס דרך הגבול".

שמריהו מביט אל ה"אין גדר" שמולנו. "מפקד המשטרה סיפר לי שהיה במרדף חם אחר רכב גנוב, וכשהרכב עבר את הגדר, הוא לא היה יכול לעבור אותה. אבל אין פה שום גדר. זאת גדר מדומיינת. החוזה שלפיו המדינה צריכה להגן על אזרחיה מופר בצורה גסה. צה"ל לא אחראי על הסיפור הפלילי, והמשטרה לא יכולה לעבור את הגדר, למרות שיודעים מי האנשים האלה. אלו חמולות ידועות, דורות של גנבים. והם מראים לנו מי שולט כאן באמת".

גיל: "החלוקה בין פלילי לביטחוני היא מלאכותית. היה מקרה שבו אקדח שנגנב אצלנו שימש בפיגוע".

"לייצר הרתעה"

16:30, מעבר מיתר בדרום, הנקודה הדרומית של גדר הביטחון, כביש 60, בואכה כביש 325. מסביבנו פקק תנועה ארוך, נהגים עצבניים שצופרים, רכבים שמנסים לעקוף בפראות.

"בכל יום, במשך שעה וחצי, עוברים לישראל דרך המעבר הרשמי כ־12 אלף פועלים", אומר לנו ארי אודס (45), מזכיר היישוב טנא עומרים שמצפון למיתר, מעבר לקו הירוק. "האבסורד הוא שליד המעבר הרשמי יש פרצה בגדר. אז האזרחים הפלשתינים התמימים נבדקים במעבר, אבל אחרים הולכים 50 מטר משם וחוצים בלי שום בדיקה, בפרצה ענקית באורך של כשלושה מטרים. בהמשך, לאורך חמישה קילומטר, יש פרצות קטנות יותר.

"יש אוטובוסים שמגיעים עד סמוך לפרצות האלה ופורקים אנשים. בצד שלנו מחכים להם עשרות אוטובוסים של בדואים, שמפזרים אותם לעבוד בישראל. אחרי הצהריים האוטובוסים מחזירים אותם והם עושים את המסלול ההפוך. לצד הפרצה נוצר חניון ענק של שב"חים ורכבי הסעה. אלפי פלשתינים עוברים שם כל יום.

"בזמן מבצע שומר החומות שקשקנו מפחד, שלא יפגעו בנו, כמו שקרה בערים המעורבות. אני בקשר טוב עם חטמ"ר יהודה, אין להם תקציב לבנות שם קיר כדי לסתום את הפרצות. השתתפתי בישיבה בפיקוד מרכז והתרעתי. אמרו לי שבשביל תקציב נדרשת החלטת ממשלה".

על פי נתונים שמסר משרד הביטחון למשרד מבקר המדינה בשנת 2003, העלות של פרויקט גדר ההפרדה הוערכה ב־9-8 מיליארד שקלים, ועל כך יש להוסיף את עלויות התחזוקה - 25 מיליון שקלים לשנה בשנים 2004-2002, ולאחר מכן 11 מיליון שקלים לשנה. המספרים האלה לא כוללים עלויות של כוח אדם (חיילים, בקרי גבול) והוצאות נוספות (כמו הסדרי מקרקעין עם רשויות ובעלי קרקעות).

"אין החלטה מסודרת או פרוטוקול", אומר שמריהו. "פשוט ביום אחד הפסיקו לתחזק את הגדר. הצד השני הבין את המסר, והתחיל להיכנס. זה הפך לאוטוסטרדה. השיא היה בסגר בקורונה - כולנו ישבנו בבתים והם נכנסו חופשית מכאן".

גיל מספר כי לאחרונה נגנב אייפד לאחד משכניו. "איתרנו את המיקום שלו, ידענו בדיוק איפה הוא, והודענו למשטרה. אבל המשטרה לא עשתה כלום".

שמריהו: "החבר'ה הצעירים במושבים קיבלו כלים בצבא, ואמרו בשיא הרצינות שהם רוצים לפעול".

כלומר?

"לעבור את הגדר ולקחת בחזרה את הרכוש הגנוב. ובעיקר לייצר הרתעה. עצרנו אותם, למרות שבתוך תוכנו הבנו אותם ואת התסכול שלהם. לקחנו על עצמנו להוביל מאבק ברמה הארצית. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו".

לאחרונה פנו גיל ושמריהו לראש המועצה האזורית מטה יהודה, ניב ויזל, שלקח על עצמו לאחד את כל ראשי 16 המועצות לפעולה משותפת. ביום שני האחרון הצליחו ראשי המועצות לכנס לישיבה משותפת את ועדת החוץ והביטחון והוועדה לביטחון פנים, לדיון שכותרתו "התמודדות משותפת של המשטרה וכוחות הביטחון עם הפרצות בקו התפר, לאור עליית המדרגה בפשיעה".

כשיצא מהישיבה, אלון ביטון לא נשמע אופטימי. "יש לחברי הכנסת יכולת מופלאה להיראות מופתעים, כאילו הם לא ידעו מה המצב. יש כאן תקלה מטורפת, האזרח צריך ביטחון, זה עומד בראש פירמידת הצרכים - ולאף אחד אין תשובות".

חיים רמון: "הטיפול בגדר נופל בין הכיסאות"

"הגדר מתחילתה הקטינה טרור וגנבות רכוש, חסכה גם דם וגם דמים", אומר חיים רמון, מי שהוגדר כאבי הגדר. "הטיעון של מחסור בתקציבים מגוחך. תקציב הביטחון ענק, והוא המשיך לגדול בשנים שבהן הפסיקו להקצות תקציבים לגדר. הכל עניין של סדר עדיפויות. התחזוק והתפעול של הגדר זולים יותר מהנזקים ברכוש, שהורגים את החקלאות, ועולים למדינה מיליונים. שלא לדבר על העלות של פעילות הצבא מעבר לגבול, שהיתה יכולה להצטמצם.

"הצבא ראה בגדר בן חורג, והטיפול בה הועבר למשרד הביטחון. זה נופל בין הכיסאות, בין צה"ל למשרד הביטחון, ואף אחד לא רואה את עצמו אחראי. בתקופתי היה פרויקטור לגדר, הוא היה מדווח, ואני הייתי עושה ישיבות מעקב, בסמכות ראש הממשלה. צריך למנות פרויקטור לעניין הזה, כי לא רק שהגדר לא מתוחזקת - היא גם לא הושלמה. לא לבנות את המשך הגדר זו החלטה פוליטית, שנובעת מהתפיסה שאסור שהגדר תקבע את גבולנו. אני מוותר על החלק בגוש עציון, שם הבעיה מורכבת. אבל את כל השאר צריך להשלים ולתחזק.

"כמו כל דבר אצלנו, במוקדם או במאוחר יהיה פיגוע גדול שיבצע מחבל שיגיע דרך הפרצה, ואז כולם יזדעקו ויגידו: 'מה עם הגדר'. הלוואי שאתבדה. שר הביטחון, בני גנץ, הוא תומך בגדר, ואני קורא לו להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי".

היתה החלטת ממשלה להפסיק לבנות את הגדר או להפסיק לתחזק אותה?

"לא".

מי שעוסק רבות בנושא הגדר הוא ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה), שמתרוצץ בין הרשויות. השבוע הגיש שאילתה לשר הביטחון גנץ בנושא תחזוקת הגדר.

"כל אחד צועק על המקטע שלו, אבל אם חלילה תהיה אינתיפאדה - נראה בתל אביב רכבים מתאבדים מחברון ומסוריף", הוא אומר. "זו בעיה חמורה. ישראל השקיעה מיליארדים לצורך הקמת גדר ביטחון, והיא מזניחה אותה. זה חייב להיפתר ברמה הארצית".

תגובות  -

המשטרה: "פעילות כוחות הביטחון מצמצמת משמעותית כניסת שב"חים"

מהמשטרה נמסר: "משטרת ישראל משקיעה את מיטב המשאבים ומאמצים רבים למניעת כניסת שוהים בלתי חוקיים לתחומי מדינת ישראל. מאמצים אלו כוללים פעילות מבצעית גלויה וסמויה בכל שעות היממה, הן במישור המודיעיני והן במישור המבצעי. מרכז הכובד של פעילויות אלו מתמקד במעצר מחוללי התופעה, המסייעים, מלינים ומעסיקים שוהים בלתי חוקיים. פעילויות אלו של כלל כוחות הביטחון מצמצמות משמעותית את כניסתם של בלתי מורשים לשטח ישראל, אך לא מונעות אותה לחלוטין. חשוב לציין שמרחב התפר שטרם הושלם הינו באחריות צה״ל, שפועל בתחומו למניעת התופעה. בכל הנוגע לתחזוקת גדר הביטחון יש לפנות לגורמי משרד הביטחון האמונים על הנושא".

משרד הביטחון היפנה לתגובה של דובר צה"ל. מדובר צה״ל נמסר: "השחתת הגדר ויצירת פרצות המאפשרות מעבר ללא בקרה לשטח ישראל מהוות סיכון ביטחוני ועבירה חמורה על החוק. לוחמי צה״ל פרוסים במרחב בהתאם להערכת המצב ומשתמשים במגוון אמצעים בהתאם להוראות הפתיחה באש, כנגד מי שמזוהה כמשחית, מחבל ופוגע בגדר הביטחון. צה״ל ימשיך לפעול כנגד הסיכון הביטחוני הנובע מהשחתת גדר הביטחון וכניסה בניגוד לחוק לשטח מדינת ישראל".

shishabat@israelhayom.co.il