קהילת צ’רנוביץ – חיי תרבות ורוח בקהילה

קהילת יהודי צ’רנוביץ הייתה לקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור בוקובינה (דהיינו: רומניה ואוקראינה של היום) .
בשיאם היוו היהודים למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר, כ-50 אלף נפש – נכון לשנת 1941.

התיעוד הראשוני של הקהילה מקורו בראשית המאה ה – 15 אך ייתכן שיהודים חיו בסביבות העיר גם קודם לכן.
היהודים הראשונים שהגיעו לצ’רנוביץ היו סוחרים, שכן העיר הייתה ממוקמת על נתיב מסחר בשם הנתיב הטטרי.
ב – 1498 כבשה האימפריה העותומאנית המתעצמת את צ’רנוביץ מידי נסיכות מולדובה. תחת החסות העות’מאנית, ידעו חיי היהודים עליות ומורדות, בהתאם לגחמותיהם של השליטים.

בשנת 1774 כבשה ממלכת הבסבורג האוסטרית את צ’רנוביץ וסביבותיה, והטילה מגבלות על יהודי העיר.
המגבלות כללו מיסוי כבד, איסור על בניית בתים חדשים והגבלת הנישואים בקהילה. זאת, במטרה להביאם לעזוב את העיר ולמנוע את גלי ההגירה אליה של יהודי גליציה. עם זאת, לאחר מתן האמנסיפציה ליהודים באוסטריה ב – 1849, השתפרו חייהם של יהודי צ’רנוביץ לאין ערוך: הם נהנו משוויון זכויות מלא, השתלבו בחיי התרבות ואף כיהנו כראשי עיר וכחברים בפרלמנט האוסטרי.
השתלבותם המלאה של היהודים הובילה למגמת התבוללות רחבה בקרב השכבות המבוססות של יהודי צ’רנוביץ.
בשל כך, מרבית היהודים בעיר היו דוברי גרמנית ואילו בני השכבות החלשות, שמקורן בגליציה, דיברו יידיש.

בשנת 1918, בשלהי מלחה”ע הראשונה, כבשה ממלכת רומניה את צ’רנוביץ מידי האימפריה האוסטרו-הונגרית השוקעת.
הרומנים החילו בצ’רנוביץ את מדיניות הרומניזציה. עקב אי-ידיעת השפה הרומנית, הודחו יהודים רבים מהפקידות הציבורית וממוסדות ממלכתיים, ובכללם אוניברסיטאות ובתי ספר.
על אף זאת, בתקופת השלטון הרומני המשיכה הקהילה בצ’רנוביץ להתפתח: הוקמו תנועות נוער וקבוצות כדורגל יהודיות, יצאו לאור עיתונים, וכן פעל בה בי”ס שהורה בשפה העברית.

ב – 1940 פלשה ברה”מ לצפון בוקובינה, ובכלל זה לצ’רנוביץ.
מיד לאחר הסיפוח, החלו הסובייטים לרדוף פעילים ציונים ובעלי הון יהודים, ורבים מהם הוגלו לסיביר.
בשנת 1941, במסגרת ‘מבצע ברברוסה’, נכבשה העיר צ’רנוביץ מחדש על ידי הכוחות המזוינים של רומניה, ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית.
הרומנים אף ריכזו כ-50 אלף יהודים בגטו צ’רנוביץ שהייתה תחנת מעבר למחנות העבודה בטרנסניסטריה.
ראש העיר באותה העת, טראיאן פופוביץ’, התנגד למדיניות האכזרית כלפי היהודים. כדי למנוע את גירושם למחנות עבודה הוא ריכז רשימות של עובדים חיוניים לחיי הכלכלה, וכך ניצלו חייהם של אלפי יהודים.
הודות לפועלו זה זכה פופוביץ’ בתואר חסיד אומות העולם.
עם סיום מלחה”ע השנייה ב – 1945, עזבו ניצולי שואה רבים את צ’רנוביץ.
חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם היגרו למדינות אחרות.
בד בבד, תחת השלטון הסובייטי, התיישבו בצ’רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות. בראשית המאה ה – 21 התגוררו בצ’רנוביץ כ-1,400 יהודים, צאצאיהם של המהגרים אחרי המלחמה.

יסוד הקהילה

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לאזור בוקובינה לוט בערפל: ייתכן שיהודים הגיעו לאזור זה עוד במאה השנייה לספירה וזאת בהסתמך על כתובת לטינית שנמצאה באזור ומתוארכת לאותה עת ( Adonai Aeternusבתרגום מלטינית: אדוני הנצחי). שמו של האל, “אֲדוֹנַי”, מעיד על כך שהכתובת ככל הנראה נכתבה על ידי יהודי.
במאה השמינית גברה הגירת יהודים לאזור בוקובינה – רובם פליטים מהאימפריה הביזנטית. במאה ה – 13 נמלטו אליה יהודים ממלכת הכוזרים, לאחר שממלכתם נכבשה בידי שבטים מונגוליים.

התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של העיר צ’רנוביץ עצמה ושל הימצאם של יהודים בה, נמצא בהסכם שנחתם ב – 08.10.1408 בין אגודת סוחרים מלבוב לבין אלכסנדר הטוב, שליט נסיכות מולדובה, שחלשה אז על צ’רנוביץ.
במסגרת ההסכם הותר למיעוטים אתניים, לרבות יהודים, לעסוק במסחר בצ’רנוביץ וכן ביישובים הסמוכים לה, חוטין וסורוקה.

יהודי צ’רנוביץ תחת השלטון העות’מאני

בשלהי המאה ה – 15 נלחמה פעמים מספר נסיכות מולדובה, שבה שכנה צ’רנוביץ, באימפריה העותומאנית ככוח המתעצם של אירופה.
לבסוף, בשנת 1498 נאלצה נסיכות מולדובה לקבל את מרותם של העות’מאנים והפכה למדינה בשליטתם. במולדובה המשיך אומנם לשלוט נסיך נוצרי, אבל הוא היה צריך לציית לסולטן המוסלמי.
יהודים אשכנזים לצד יהודים ספרדים רבים היגרו באותה העת לצ’רנוביץ, כיוון שהייתה ממוקמת על הנתיב הטטרי, נתיב מסחר בין פולין לים השחור. חלק מהיהודים הספרדים לא היו תושבי קבע, אלא סוחרים נודדים שהשתקעו זמנית בעיר למטרות מסחר.
בתעודה של הנוסע הגרמני, האנס דרנשוואם, מצוין כי צ’רנוביץ הייתה תחנת מעבר לסוחרים רבים, לרבות יהודים, וכן שהתקיים בה מסחר ענף, תוך תשלום מיסים לסולטן. עם זאת, במהלך שלושים שנה בראשית המאה ה – 16, התחוללו באזור מלחמות רבות, אשר הסבו סבל רב לתושבי העיר והיהודים בכללם, ההיסטוריון הרומני, יון נקולצ’ה, המציין כי כתוצאה מהמלחמות התכופות קטנה ההגירה היהודית לעיר באופן זמני, בה ובסביבותיה נספו יהודים רבים, ונגרם נזק כבד לרכושם.

בשלהי המאה ה-16 חיו יהודי העיר ברובע מיוחד והם עסקו, בנוסף למסחר, גם במלאכה ובחקלאות.
היחס כלפי היהודים היה הפכפך, והם היו תלויים בגחמותיו של השליט.
כך למשל, ב – 1595, בתקופת שלטונו של הנסיך, אהרון עמנואל, התלוננו תושבי העיר בפני עמנואל כי היהודים מחזיקים בנכסים באופן בלתי חוקי.
בשל כך הורה עמנואל ליהודים להשמיד את תעודת הבעלות שלהם על הקרקע ואסר עליהם לרכוש קרקעות. לעומת זאת, במהלך תקופת שלטונו של וסילה לופו במולדובה הוענקה ליהודי צ’רנוביץ אוטונומיה חלקית בענייני נישואים, דת, חינוך ובריאות.
ללופו היו שני רופאים יהודים, ואלה שידלו אותו לפעול לטובת בני עמם.
בתקופה זו אירעו פשיטות רבות של כנופיות שודדים על צ’רנוביץ וסביבותיה, והמסחר נפגע. על מנת לעודד את הסוחרים היהודים להמשיך ולעסוק במלאכתם חרף הפשיטות ניתנו להם הטבות, כגון אפשרות להתאגד בגילדות. בשל כך השתפר מצבם הכלכלי במידה רבה. רבה של העיר באותה העת כונה “החכם באשי”.

במהלך הפרעות שנערכו ביהודי פולין ב – 1648 בהנהגתו של בוגדאן חמלניצקי נפגעו אף יהודי צ’רנוביץ. לאחר הפרעות התיישבו בעיר פליטים יהודים רבים מפולין, בהם רבים ממאמיניו המאוכזבים של משיח השקר, שבתי צבי.

יהדות צ’רנוביץ תחת השלטון האוסטרי

הטלת הגזרות

במהלך המלחמה העותומאנית-רוסית (1768-1774) הייתה צ’רנוביץ קרובה לזירת הקרבות. בשל כך נאלצו היהודים לעזוב את העיר פעמים מספר.
עם סיום המלחמה נחלה האימפריה העותומאנית תבוסה, וחבל מולדובה עבר כולו לשליטת האימפריה הרוסית.
בהסכם ‘קוצ’וק קאינרג’ה’ שנחתם ב – 21.07.1774, הסכימה רוסיה להשיב את השליטה בחבל לאימפריה העות’מאנית.
הוואקום השלטוני שנוצר באזור לאחר הנסיגה הרוסית נתן הזדמנות לממלכת הבסבורג האוסטרית לפלוש לאזור, ואכן ב – 31.08 באותה שנה פלש צבאו של הגנרל, גבריאל פון ספלני, לעיר צ’רנוביץ. שנתיים מאוחר יותר חתמו שתי האימפריות על הסכם, שלפיו הוכרה שליטתה של ממלכת הבסבורג על בוקובינה, כמחווה של רצון טוב.

האוסטרים ביקשו לקעקע את הסממנים הלאומיים של העמים בבוקובינה, כדי ללכדם לעם אחד. זאת על מנת שהאזור החדש שנפל לידיהם ידמה ככל האפשר לשאר חלקי האימפריה. הם ביקשו להחיל מדיניות גרמניזציה, דהיינו, הפיכת התרבות והלשון המקומית לגרמנית.
קיסר אוסטריה, ג’וזף השני, רצה בהתבוללות היהודים או בהגירתם. קרל פון אנצנברג, המושל החדש של בוקובינה שהיה גם אנטישמי מוצהר, היקשה על היהודים בתחום של בניית בתים ובאישורי נישואים.
הוא גם עודד הגירה של דוברי גרמנית, בעיקר משוואביה, לאזור בוקובינה, וניסה לצמצם את האוכלוסייה היהודית בעיר באמצעות הגזרות החדשות.
יהודים אלה היגרו לאזור בעיקר מאזור גליציה; זאת עקב ההזדמנויות להרוויח ממתן אספקה לצבא במהלך המלחמה, וכן עקב עומס המיסים וגיוס החובה בגליציה.
עם כניסת הצבא האוסטרי לבוקובינה, היוו היהודים שהיגרו מגליציה כמחצית מאוכלוסיית העיר.

בשנת 1782 ניתנה פקודה לגרש את כל יהודי גליציה החיים בצ’רנוביץ.
בשל כך שלחו היהודים משלחת לווינה בבקשה לבטל את גזרת הגירוש, אך המשלחת נתפסה על ידי השלטונות האוסטריים בעיר הסמוכה, טישמייניצה, חבריה נכלאו, עונו וגורשו.
גם שתי משלחות יהודיות נוספות לא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את רוע הגזרה. ב – 1783 נצטוו כל יהודי העיר לעסוק בחקלאות פן יגורשו ממקום מושבם.
ב – 1784 הם נדרשו להחליף את שמותיהם לשמות גרמניים.
הגזירות הביאו לירידה דרמטית במספר היהודים שישבו בבוקובינה בכלל ובצ’רנוביץ בפרט. עד 1786 פחת בשליש מספר היהודים המתגוררים באזור.
בינואר אותה שנה הוחל צו חדש, שבמסגרתו בוטלו בתי הדין היהודיים בכל רחבי בוקובינה למעט אלו שבצ’רנוביץ ושבסוצ’בה.

ב-1786 הסתיים השלטון הצבאי בבוקובינה, והיא סופחה לאוסטריה ואוחדה עם מחוז גליציה. עם סיפוח זה הסתיים שלטונו של אנצנברג בבוקובינה, ולשלטון התאפשר להקל על מצב היהודים בעיר.
ואכן, ב – 04.05.1789 הוחל ‘כתב הסובלנות’ המיטיב עם יהודי בוקובינה, לאחר שהוחל עוד קודם לכן על אזורים אחרים באוסטריה.
כתב הסובלנות ביטל חלק מן הגזרות שהוטלו על יהודי העיר, ובהן חובת העבודה בחקלאות, קשיים בתחום אישור נישואים, המיסוי הגבוה, ועידוד ההגירה.
גם ליאופולד השני שעלה לשלטון לאחר מותו של ג’וזף השני, המשיך בקו המקל על היהודים. עם זאת, זרם ההגירה של יהודים מגליציה לבוקובינה לא פסק עם פרסום כתב הסובלנות.
הגירה זו הביאה את השלטונות האוסטריים לחזור למדיניותם הקודמת ולהוציא ב – 1810 פקודה שמטרתה גירוש של יהודי צ’רנוביץ שהיגרו אליה מגליציה באופן בלתי חוקי. בתגובה לכך החלו בני הקהילה, ובראשם הרב הראשי, חיים טירר, לאסוף כספים על מנת למנוע את הגירוש.

רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים גם בימי המלחמה עם נפוליון (1812).
שנה אחת לאחר מכן הצטמצמו מימדי הגירוש, וב – 1817 הוא פסק לחלוטין, עקב הצורך הכלכלי של האוסטרים ביהודי הסביבה.
תחת זאת, שבו האוסטרים לנקוט צעדים שימנעו בעקיפין את ההגירה. כך, למשל בשנת 1830 הוחל חוק גיוס חובה על יהודי העיר, כפי שנהוג היה בגליציה.

לאחר מתן האמנציפציה

לאחר ‘אביב העמים’ – כינוי כולל לסדרת מהפכות לאומיות שהתרחשו באירופה בשנים: 1848-1849 נאלצה האימפריה האוסטרית לנסח חוקה חדשה, כדי לפייס את העמים השונים באימפריה שהיו בעלי שאיפות לאומיות. באותה החוקה ניתן שוויון זכויות ליהודי אוסטריה ובכללם ליהודי צ’רנוביץ.
בטווח המידי, שוויון הזכויות אפשר ליהודים לייסד בעיר בית כנסת גדול ב – 1853 ובית ספר עצמאי ב – 1855.
בשנת 1859 פרצה שריפה גדולה בעיר: מבנים רבים, לרבות אלו שהיו ברובע היהודי, ניזוקו, אך אלה תוקנו עד מהרה בידי הקהילה היהודית. 

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.
ב- 1867 עם חתימת הפשרה האוסטרו-הונגרית והפיכתה של אוסטריה לקיסרות דואלית, אושררה האמניספציה ליהודים באופן רשמי.
האמנציפציה אפשרה להם להתערות בחיים הציבוריים באימפריה: למשל, בראשית המאה ה – 20, כיהנו שני ראשי עיר יהודיים בצ’רנוביץ, וב – 1897 נבחר יהודי בן העיר לכהן בפרלמנט האוסטרי. האנמציפיציה הביאה גם לגידול מאסיבי באוכלוסיית יהודי העיר: בין 1857 ל-1914 היא הכפילה את עצמה פי שבעה (!).

בשלהי המאה ה – 19 חלה התעוררות לאומית בקרב יהודי מזרח אירופה, ובכללם יהודי צ’רנוביץ.
בספטמבר 1908 נבחר אולם התיאטרון שבעיר לארח את ‘ועידת צ’רנוביץ’, ששמה לעצמה למטרה לקבוע מה תהיה הלשון הלאומית של העם היהודי: עברית או יידיש. בתום הוועידה הוחלט להכריז על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי, אך מבלי לציין כי היא שפתו הלאומית היחידה.

עם פרוץ מלחה”ע הראשונה, נמלטו יהודים רבים מצ’רנוביץ, בעיקר לווינה בשל היותה של צ’רנוביץ עיירת ספר ששכנה בסמוך לגבול האימפריה הרוסית. היהודים חששו מרוסיה ומיחסה העוין ליהודים, ורבים מהם הצטרפו לצבא האוסטרו-הונגרי.
ב – 02.09.1914 נכבשה צ’רנוביץ על ידי הכוחות הרוסיים. הרוסים הגלו מהעיר כמה מנהיגים יהודיים, ובהם ראש העיר היהודי, סאלו וייסלברגר ומאיר אבנר, חברי הפרלמנט הרומני לעתיד.
במהלך המלחמה החליפה צ’רנוביץ ידיים מספר פעמים בין שני הצבאות.
עם שוך הקרבות, שבו לצ’רנוביץ יהודים שנמלטו ממנה במהלכם. איתם הגיעו יהודים שנמלטו מפרעות פטליורה – כינוי לפוגרומים שאירעו באוקראינה במהלך המלחמה – וכך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר במידה ניכרת.

תחת השלטון הרומני

מדיניות הרומניזציה

בשלהי מלחמת העולם הראשונה נראה היה כי אין מנוס מחלוקתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית למדינות לאום.
על מנת למנוע את התפרקותה, הכריז קרל הראשון, מלך אוסטריה, כי ברצונו להפוך את הקיסרות לפדרציה שבה לכל עם תהיה אוטונומיה משלו. אי לכך הוא ביקש מכל אחד מעמיה שדרש שיכירו בו כעם להקים מועצה לאומית משלו.
בשל כך, ההנהגה היהודית ששבה לעיר באותה התקופה החליטה ב – 14.10.1918, להקים “ועד לאומי יהודי”. חרף כך, תוכניתו של הקיסר לא התממשה, כיוון שהאימפריה שלו קרסה עם תום המלחמה.
ב – 11.11.1918 ביום בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, פלשו כוחות רומנים בפיקודו של הגנרל, יאקוב זדיק, לעיר צ’רנוביץ. הרומנים ניצלו את קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לספח שטחים ממנה, ובוקובינה בתוכם.

הממשל הרומני פעל כדי לפגוע ביהודים.
ניהול העיר הועבר לשכבת פקידים מהרגאט – השטחים המצומצמים שבהם שלטה רומניה טרם המלחמה. השלטון התווה את מדיניות הרומניזציה.
במסגרת התוכנית, השפה הרשמית שהוחלה בכל מוסדות הציבור הייתה רומנית. יהודים רבים אשר עבדו בשירות הציבורי, בבתי ספר ובאוניברסיטאות נפלטו מהם, מפני שלא ידעו רומנית. עוד במסגרת הרומניזציה הפכה הרומנית לשפת ההוראה היחידה בבתי הספר הממלכתיים ותלמידים יהודיים שניגשו למבחני סיום הלימודים הוכשלו במכוון.
ב – 1926, במהלך משפטם של יהודים בצ’רנוביץ אשר מחו על הכשלתם המכוונת במבחני סיום הלימודים, נרצח דוד פאליק, אחד המוחים. אירוע זה עורר הדים ברחבי רומניה והיווה את נקודת השבר ביחסים בין הקהילה היהודית בעיר לבין השלטון.

התגברות האנטישמיות

בשלהי דצמבר 1937 לאחר ששום מפלגה לא הצליחה להשיג רוב בבחירות לבית הנבחרים של רומניה,  הטיל קרול השני, מלך רומניה, על אוקטביאן גוגה את התפקיד להרכיב ממשלה. בסופו של דבר עלה בידו של גוגה, ראש המפלגה הלאומית-נוצרית האנטישמית לכונן ממשלת מיעוט בראשותו.
חבר מפלגתו, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, כיהן באותה ממשלה כשר המדינה.
ממשלה זו, שנודעה בשם “ממשלת גוגה-קוזה”, הייתה הממשלה השנייה באירופה שהייתה לה מדיניות אנטישמית מוצהרת בנוסף לממשלת גרמניה הנאצית.
ב – 21.01.1938 נחקק “חוק בדיקת האזרחות מחדש” שבמסגרתו נדרשו יהודי רומניה להוכיח את זכאותם לאזרחות רומנית במסגרת תנאים שהציבה הממשלה לאי-שלילתה. עקב חוק זה איבדו יהודים רבים בצ’רנוביץ את אזרחותם.

בצ’רנוביץ הוציאה הממשלה צווים להחרמת רכוש ומקרקעין יהודיים, הורתה לסגור עיתונים ובתי ספר יהודיים, אסרה על היהודים לדבר יידיש או עברית, וכפתה עליהם את הדיבור ברומנית.
נפוצו אף שמועות על פוגרום שמתכוונים לבצע ביהודים תושבי היישובים הסמוכים. ממשלת גוגה-קוזה לא האריכה ימים. ב – 10.02.1938 לאחר שישה שבועות, נפלה הממשלה בעקבות לחץ בינלאומי כבד על רומניה, בעיקר מצד בריטניה וצרפת. ממשלה זו אומנם לא החמירה את חיי היהודים באופן משמעותי, אך הקמתה לא בישרה טובות עבורם.

לאחר נפילת ממשלת גוגה-קוזה, הפך המלך קרול השני לשליט יחיד ברומניה, עקב אי-יכולתה של המערכת הפוליטית ברומניה לתפקד.
תחילה הורגשה הקלה מסוימת בקרב היהודים ברומניה בכלל ובצ’רנוביץ בפרט, עקב ביטול הגזרות, אך הממשל החדש הטיל על היהודים הגבלות חדשות כדי לחקות את המודל הנאצי ולחזק את מעמדו.
קרול מינה מטעמו את המשפטן, גאורגה אלקסיאנו לתפקיד מושל בוקובינה.
ב – 01.12.1938 הוציא אליקסיאנו צו אשר אסר מחדש על היהודים בחבל לדבר שפה אחרת פרט לרומנית בחנויות ובמוסדות מדינה.
צו זה פגע במידה רבה ביהודי צ’רנוביץ, כיוון ששפתם הייתה בדרך כלל גרמנית או יידיש.

משתתפי/ות הוועידה

לקורות יהודי צ’רנוביץ בתקופת מלחה”ע השנייה – לחץ כאן !

תחת השלטון הסובייטי

כיוון שצ’רנוביץ חדלה להיות בידיים רומניות, נדדו יהודים רבים לאזורים אחרים ברומניה, כמו בוקרשט מתוך רפטריאציה.
אחת מהסיבות לכך הייתה אי-רצונם של היהודים לחיות תחת שלטון סובייטי, לנוכח שנת השלטון הסובייטי שלא היטיבה עמם.
את רומניה עצמה עזבו רבים, בעיקר לישראל, ומיעוטם אף היגרו לארה”ב, אוסטרליה ומדינות דרום אמריקה. בה בעת, היגרו אל צ’רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות, והם החליפו במרוצת השנים את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בעיר עד אז.

המדיניות הסובייטית דיכאה את הקהילה היהודית בצ’רנוביץ בחוקים אנטי-דתיים. השלטונות סגרו בתי כנסת והעבירו ספרי תורה למוזיאונים.
רבים ממי שביקשו לעלות לארץ ישראל נתקלו בקשיים להשגת האשרה המתאימה. בתי כנסת רבים, לרבות בית הכנסת הכוראלי, נסגרו. החל מ – 1959 נאלצו כל המוהלים להירשם ברשויות ולדווח להן על שמות התינוקות שמהלו.
ב – 1963 נאסרו אפיית מצות ושירותי הקבורה של חברה קדישא בבית העלמין היהודי.

תחת השלטון האוקראיני

במהלך התפרקות ברה”מ, הכריזה אוקראינה הסובייטית (שבה שכנה צ’רנוביץ) על עצמאותה, וב – 1991 קמה מדינת אוקראינה העצמאית.
תחת השלטון האוקראיני הוכרזו אתרים יהודיים בצ’רנוביץ כאתרים לשימור, ונפתחו מוזיאונים להנצחת זכר הקהילה.
ב – 2004 הוקם בית חב”ד בצ’רנוביץ, וזה סייע לפתוח בית כנסת חדש בעיר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

דמוגרפיה

במהלך תקופת השלטון האוסטרי, לאחר מתן האמנציפציה, גדל מספרם של תושבי צ’רנוביץ היהודים בהדרגה.
זאת, הודות למצבם הכלכלי הטוב והיחס ההוגן כלפיהם מצד השלטונות, אשר בא לידי ביטוי בכמה חוקים: הסרת ההגבלות על בעלות על נכסים, ומתן חופש תנועה ליהודים לנוע ברחבי האימפריה.
הגידול המשמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר נעוץ בחזרתם של הפליטים שנסו מן העיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתוספת פליטים שנמלטו מפרעות פטליורה.

בית שתי נלחמות העולם – שעה שהרומנים שלטו בעיר – נותר גודל האוכלוסייה ללא שינוי. השלטונות הרומניים הקשו על היהודים בדרכים מסוימות, אך לא נקטו פעולות אלימות נגדם.
כמחצית מאוכלוסיית יהודי העיר נספתה בשואה.
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע שיעור תושבי העיר היהודיים לשיא, כמחצית מכלל האוכלוסייה. ב-1944, עם הגעתם של הכוחות הסובייטים לעיר, נותר מספר היהודים בעיר גבוה יחסית לערים אחרות, כ-15 אלף במספר. זאת, הודות לפעולות ההצלה של ראש העיר פופוביץ’.
ב – 1946 נותרו בעיר כ-6,000 יהודים בלבד, רק 700 מתוכם נמנו על תושבי העיר טרם השואה.
האוכלוסייה היהודית שהגרה לעיר לאחר השואה הגיעה מחלקים אחרים של ברית המועצות בעקבות הגירה פנים-סוביטיית, מאוקראינה וממולדובה, וכך, מספר היהודים בעיר ב- 1970 נאמד ב- 70,000.
בעיר היה בית כנסת קטן ל – 60 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.

חיי הדת והקהילה

 זהות דתית

בצ’רנוביץ לא היו מתנגדים והאוכלוסייה הדתית האדוקה בעיר השתייכה רובה ככולה לתנועה החסידות בסדיגורה ובוויז’ניציה – שתי ערים הסמוכות לצ’רנוביץ, בהן הוקמו שתי חצרות חסידים.
חסידים רבים שחיו בצ’רנוביץ השתייכו לחסידויות אלו ואף ייסדו בה ישיבות.
לדוגמה, הרב אליעזר האגר, מחסידות ויז’ניץ ייסד בצ’רנוביץ ישיבה, בה למדו ערב מלחמת העולם השנייה כ-150 תלמידים. עם זאת, רוב קהילת יהודי העיר שהייתה דוברת גרמנית נשאה אופי חילוני.
בקרב משפחות רבות, בייחוד לאחר מתן האמנציפציה, נשמרו מנהגים יהודיים מעטים.

רבנים

לאחר החלת כתב הסובלנות ב-1789, התאפשר לקהילה לבחור הנהלה בת שלושה פרנסים. באותה שנה אף מונה “רב פלך” לצ’רנוביץ, הרב חיים טירר שכתב ארבעה ספרים על דרך החסידות.
בשל התנגדותו הנחרצת ךתנועת ההשכלה היהודית, צבר טירר מתנגדים רבים בקרב המשכילים. בלחצה של תנועת ההשכלה בעיר, עזב טירר ב – 1807 את צ’רנוביץ. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל, ונפטר בצפת ב – 1817.
מאז עזיבתו את צ’רנוביץ לא כיהן רב ראשי בצ’רנוביץ במשך שנים מספר, אך ב – 1833 מונה יצחק שמשון הורוביץ לתפקיד זה.
ב-1849 אוחדו משרות הרב הראשי של צ’רנוביץ והרב הראשי של חבל בוקובינה. בתפקיד הרב הראשי כיהנו הרבנים הורוביץ (1849-1854) ואיגל (1854-1878).  תושבי החבל התנגדו לכך וסירבו לממן את שכרו של הרב הראשי המשותף לעיר ולחבל. בשל התנגדות זו, פוצלו מחדש שתי המשרות ב – 1878.

בשנת 1854, עקב לחץ של תנועת ההשכלה וסלידתו מהתחזקותה של תנועת ההשכלה בעיר, סיים הורוביץ את תפקידו כרבה הראשי של העיר.
יהודים רבים ביקשו להחליף את הורוביץ, כדי שתפקיד הרב של בוקובינה יהיה בידי אדם מתון יותר. לאחר התפטרותו עבר הורוביץ לכהן כאב בית הדין המקומי – תפקיד בו כיהן עד 1870.אליעזר אליהו איגל, מרצה לשפות שמיות מאוניברסיטת לבוב, החליף את הורוביץ בתפקיד הרב הראשי.

בצ’רנוביץ שרר מאבק בין התומכים ביהדות הרפורמית אשר כונו “ההולכים קדימה”, לבין התומכים ביהדות האורתודוקסית אשר כונו “העומדים”.
הפילוג נבע, בין היתר, ממגמות החילון בצ’רנוביץ. ב – 1872 התפלגה הקהילה היהודית בצ’רנוביץ לשתיים: קהילה אורתודוקסית בראשות הרב איגל, וקהילה רפורמית בראשות הרב בנימין אריה וייס.
האורתודוקסים המשיכו להתפלל בבית הכנסת הגדול של העיר, ואילו הרפורמים עברו להתפלל בבית הכנסת הכוראלי, בית כנסת חדש שנבנה עבורם.
ב – 1875 אוחדו שתי הקהילות מחדש והושג הסדר, שבמסגרתו יישאר איגל הרב הראשי של העיר, ווייס יהיה אב בית הדין בצ’רנוביץ. לאחר מותו של איגל שימשו בתפקיד הרב הראשי של צ’רנוביץ יוסף רוזנפלד בשנים (1893-1922)  ואברהם יעקב מארק בשנים 1924-1941.
כאבות בית הדין לאחר וייס שימשו בן ציון כ”ץ בשנים 1922-1934 ומשולם ראטה החל מ – 1936.

למאמר על בתי הכנסת בצ’רנוביץ – לחץ כאן !

בתי הקברות היהודיים

בית העלמין היהודי הראשון בעיר נחנך ב – 1770.
בית עלמין זה היה בשימוש עד לשנת 1866 והוא הוחלף בבית הקברות היהודי בצ’רנוביץ, אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים במרכז אירופה ובמזרחה.
על פי התוכנית המקורית, היה בית העלמין אמור להיות חלק מגינה ציבורית.
בשנת 1905, נבנה בניין הטקסים בכניסה לבית הקברות.
בבית הקברות בצ’רנוביץ קבורים כ-80,000 בני אדם, ולחרדים הוקצתה בו חלקה מיוחדת.

בבית הקברות קיימים ארבעה קברי אחים:
– קבר לחיילים יהודים ששרתו בצבא האוסטרי בתקופת מלחמת העולם הראשונה,
– קבר לחיילים טורקים,
– קבר לרומנים שנהרגו בשנים 1942–1941
– קבר אחים לנספים בשואה.

בשנת 1995 הוכרז בית הקברות על ידי עיריית צ’רנוביץ כאתר לשימור.
החל משנת 2008 מתבצעות עבודות ניקיון סדירות בבית הקברות.
בבית העלמין היהודי בצ’רנוביץ נמצא קברו של רבי ישראל מרוז’ין, מגדולי החסידות, ורבים נוהגים לפקוד את קברו.

בשנת 2017 הודיעה עיריית צ’רנוביץ על החלטתה להסב את הבניין הטקסי שבכניסה לבית הקרבות למוזיאון לזכר שואת יהודי בוקובינה. המוזיאון מתוכנן להיפתח בשנת 2025.

========================================================================================

!!! ביולי 2021 הודיע מושל מחוז צ’רנוביץ שיחזיר את המבנה ההסטורי, “הבית היהודי”, שנבנה בשנת 1908, לידי הקהילה היהודית המקומית.
זו מתעתדת להעביר אל המבנה את בית הספר היהודי, משרדי הקהילה והמוזיאון היהודי. המבנה הוחרם מהקהילה בידי הנאצים בשנת 1941, ואחרי מלחמת העולם השנייה הולאם על ידי המשטר הסובייטי.

(** מקורות: בית התפוצות, פרופ’ צבי יעבץ, אהרון אפלפלד, ויקיפדיה)