כבר בזמן הלימודים בתואר הראשון, התחלתי לגבש את נושא המחקר לתיזה. לאחר שהשתתפתי בשורת תכניות שעוסקות בעיצוב זיכרון במרחבים עכשוויים שונים התעוררה אצלי התשוקה לבחון את האופן בו מתעצבים זיכרונות ״טראומתיים״. כמהגרת מבריה״מ לשעבר, גדלתי עם שלושה סיפורים משפחתיים שונים שהסתעפו בצורה לא ברורה עבורי האחד בשני: סבתי ניצולת שואה, סבי "גיבור מלחמה” סובייטי וסבי האחר קורבן טרור סטליניסטי. השילוב בין המישור האקדמי למישור המשפחתי חידדו אצלי את החוש הביקורתי בכל מה שנוגע לעיצוב זיכרונות לאומיים וקולקטיביים. לאחר ביקור בלא מעט אתרי זיכרון שונים, הבנתי כי מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית פרקטיקות זיכרון מספרות לנו הרבה יותר על ההווה מאשר על העבר. על כן, בחרתי לעסוק במסגרת עבודת המחקר שלי בזיכרון הטרור הסטליניסטי. בסיוע המנחות שלי והמחלקה, וכיאה למחקר אנתרופולוגי שמתחיל להתבשל, נסעתי לחודש וחצי בקיץ האחרון לקבל טעימה ראשונה של עבודת שדה בסנט פטרבורג, רוסיה. לפני נסיעתי בחנתי שלל מסגרות שיאפשרו לי גישה לאנשים שמעורבים בפרויקטים של זיכרון. הפרויקט בו בחרתי להתמקד נקרא ״הכתובת האחרונה״ (posledniy adres). פרויקט הנצחה מתקין לוחיות מתכת אישיות וקטנות לזכר קורבנות הטרור הסטליניסטי על חזיתות בתים ברחבי רוסיה, בכתובת האחרונה בה התגוררו לפני הוצאתם להורג.

בשדה גיליתי שכמו שבספרות על הטרור הסטניליסטי נותרו שאלות מעומעמות, כך גם ברוסיה הפוסט סובייטית. אזורים ״אפורים״ ממשיכים לעורר בקרב הציבור דיון המנסה לפסוק ״מי הוא האשם״ בטרגדיה שפקדה את ברית המועצות במאה הקודמת, וכן האם השלטון הנוכחי מכחיש או זוכר את הטרור. ״הכתובת האחרונה״ היא יוזמת הנצחה שהנראות המפורשת והאלטרנטיבית שלה במרחב הציבורי חושפת את השיח השסוע בחברה הרוסית כיום לגבי זיכרון העבר. היא פותחת שאלות שלא נבחנו מספיק מהפריזמה האנתרופולוגית, ולטענתי, מאפשרת השמעת קול לאזרחים הנאבקים על הנכחת רוחות העבר דרך הלוחיות, תוך משא ומתן מתמשך על עיצוב העבר.

מלבד הראיונות, האנדרטאות והפסלים שלהם הקדשתי את מלוא תשומת ליבי, לא יכולתי להתעלם מיופייה המרהיב והמתעתע של עיר הולדתי, 'פיטר' כפי שמכנים אותה המקומיים. מצד אחד, התחקיתי אחר תמונות מתקופת הנעורים של הוריי בעיר, ותצלומי העבר החלו להופיע בפניי בעת ההליכות המרובות בעיר. מצד שני, למדתי לזהות כי בסנט פטרבורג הכל נראה ממש יפה. אבל לפעמים רק נראה. הרחוב לא מסגיר את המשטר הדכאני של פוטין המנטרל את מתנגדיו. הוא גם לא מסגיר את פעולת ממשלת רוסיה בהעלאת גיל הפנסיה בחמש שנים, ממש בין המשחק של ספרד וצרפת במונדיאל, כדי שאף אחד לא ישים לב. וכמובן, הוא לא מרמז על הימצאותן של לוחיות קטנות הפותחות צוהר לשיח על ה״אמנזיה ההיסטורית״ והמאבקים הלאומיים על הזיכרון הקולקטיבי.

הנסיעה, עיבוד המחשבות וההשראה לאורך תקופה זו, לא הייתה יכולה לקרות ללא הכוונתן ותמיכתן של המנחות שלי, ד״ר יוליה לרנר וד״ר יפעת גוטמן אשר חושפות אותי לאפיקי מחקר חדשים ומסייעות לי בכל צעדיי. ברצוני להודות גם לתמיכת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שהפכה בחמשת השנים האחרונות לבית של ממש. וכמובן, תודה לקרן פדגוגיקה על הענקת המלגה שתסייע לי בהתקדמות המחקר, מעורבותי בפעילות האקדמית והרחבת הידע בתחום הנחקר שאני מקווה כי יביא גם לקריאה לפעולה בתוך החברה שלנו.