כשאני אומר שאני מרצה במחלקה ללשון העברית, אחרי ששואלים אם אני מכיר את אבשלום קור (אני לא), בדרך כלל שואלים "אז מה בעצם אתה חוקר?". אני עונה שאני סוציו-פונטיקאי, כלומר מתעניין בהבדלים בהגייה הקשורים לגורמים חברתיים, כגון מניין הדובר. "אה, אז בעצם אתה חוקר מבטאים?". אפשר לומר, כן, אבל אני לא אוהב את המילה "מבטא". בקרב לא בלשנים   (כלומר כמעט כל האנשים) מבטא הוא משהו שלדובר יש או אין: יש "מבטא מזרחי" ו"מבטא רוסי", ויש גם מי שפשוט מדבר, לכאורה באופן ניטראלי. אבל מבחינה פונטית אין שום גרסה של השפה שהיא נטולת מבטא – להיות "בלי מבטא" זו פריווילגיה השמורה למי שיש לו כוח להחליט שאיך שהוא מדבר זו ברירת המחדל. הסוציו-פונטיקה, אפוא, בוחנת את הקשרים בין שפה לבין מערך הכוח החברתי, וזה בדיוק מה שעושה אותה כה מרתקת בעיניי.

למעשה, כל אחד מאיתנו נשמע קצת אחרת מכל אחד אחר, ולכל אחד מאיתנו גם יש יותר מדרך אחת לדבר – כאשר אני מרצה בכיתה אני לא נשמע כמו בשעת שיחה עם חברים. אם למשל נחשוב על שמי, אפשר להגות אותו במגוון דרכים – את העי"ן אפשר להפיק או להחליפה בצליל של אל"ף או להשמיטה כליל. הרי"ש תישמע שונה אם הלשון תישאר נמוכה בחלל הפה או תתרומם לעבר השיניים (כמו בקרב קרייני רדיו או זמרים מפעם). בעצם יש אין-סוף דרכים שונות להגות את שמי – כי הצליל המדויק של התנועה i בסוף השם ייקבע לפי הגובה של הלשון בחלל הפה. ככל שהיא תהיה נמוכה יותר, כך היא תהיה דומה פחות לתנועה במילה האנגלית sheep ויותר לתנועה במילה האנגלית ship (כמו למשל אצל אביב גפן או נפתלי בנט). ועדיין כל דובר עברית יבין ללא קושי שרצפי הקול הללו הם למעשה אותו השם. מידה עצומה של שוֹנוּת בהגייה מאפיינת כל שפה דבורה, אבל דוברי השפה מצטיינים בזיהוי המשמעות מבעד להבדלים הללו, עד כדי כך שלפעמים הם אינם שמים לב אליהם – אחרת היינו מתקשים מאוד לתקשר אחד עם השני. אבל אנחנו כן מסוגלים לשמוע אותם, וגם אם הבדלים כאלו לא משנים את המשמעות הסמנטית של הדברים, הם משפיעים גם משפיעים על האופן שבו אנו תופשים את מי שאמר אותם. ה"רעש" הזה ויחסי הגומלין בינו לבין השיפוט החברתי של דוברים הם לב עיסוקו של הסוציו-פונטיקאי.  

יש מאפייני הגייה שזכו למעמד של סטראוטיפ בחברה, כגון ההגייה הלועית, או מה שמכונה "לדבר בחית ועין". בעבודת הדוקטור שלי בחנתי את יחסי האהבה-שנאה העזים של דוברי עברית למאפיין לשוני זה, אשר מגולמת בהם המורכבות של יחסי הכוחות האתניים בישראל. במחקרי העכשווי אני מתמקד דווקא במאפיינים שדוברים אינם שמים לב אליהם בדרך כלל, כגון הבדלים קטנים באופן מימוש מערכת התנועות. אף על פי שהדוברים חרשים לכאורה להבדלים אלו, ניתן לכמת אותם באופן אמין בכלים של ניתוח אקוסטי ולראות מתאם בינם לבין גורמים חברתיים שונים (כגון גיל הדוברים או מגדרם).

היות שמחקרי נטוע בהקשר חברתי מסוים, הוא גם מושפע מהמצב בעת כתיבת שורות אלו. כמו רבים אחרים, מגפת הקורונה תפסה אותי בזמן לא אידיאלי: התחלתי השנה במחקר המבוסס על איסוף קורפוס גדול של ראיונות סוציו-בלשניים בעיר באר שבע: ציוד ההקלטה נרכש, עוזרי המחקר עברו הכשרה– אבל הראיונות בינתיים ייאלצו להמתין. זוּם הוא אולי פתרון טוב להוראה מרחוק, אבל לצורכי מחקר אקוסטי איכות ההקלטה אינה מספקת. בעוד אני מעסיק עצמי בנתונים שכבר נאספו, אין לי אלא לאחל לכולנו רק הרבה בריאות ולקוות שנוכל לחזור לשגרת המחקר וההוראה שלנו בקרוב.