תמיד אהבתי ספרות: השתאיתי לראות איך כל-כך הרבה דברים מתגלים, מסתבכים וגם מתבהרים אם אני רק קוראת את אותו טקסט שוב ושוב וחושבת וגם כותבת עליו; ובמיוחד אם זהו טקסט קצר, שיר, שאי-אפשר לסכם אותו ואי-אפשר (ולא צריך) לדלג על אף מלה או פסיק. ואם התלבטתי בין ללמוד ספרות, היסטוריה, מקרא או לשון, הרי שהספרות התגלתה ככוללת את כולם יחד, ובמיוחד את הלשון (העברית): הספרות עשויה ממלים, ובתוך אהבת הספרות שלי שוכנת אהבת העברית.  

            אבל רק כשלמדתי על הזיקות בין ספרות ואידיאולוגיה הבנתי למה בדיוק אני אוהבת ולומדת ספרות. בתוך ההקשרים הפוליטיים וההיסטוריים של הספרות העברית, הספרות היא לא רק "יפה" אלא היא פועלת בעולם, מייצרת משמעויות, זהויות, נוקטת עֲמָדוֹת, מבקרת ומתנגדת; מיוצרת על-ידי תנאים מסוימים (היסטוריים, פוליטיים, כלכליים) ומייצרת משהו מהם ומתוכם. 

            שני ההקשרים האידיאולוגיים שעניינו אותי ביותר – שבתוכם מצאתי את עצמי מעורבת באופן אינטנסיבי, כמבררת גם את זהותי ומקומי – הם הלאומיות/ציונות והפטריארכיה. ובמחקרַי מצאתי את עצמי מתמקדת בזיקות ביניהם, באופנים שבהם הן פועלות יחד כשתי פרספקטיבות קריטיות להבנת פעולתה של הספרות העברית: כיצד משתתפת הספרות בפרויקט של בניית האומה – ו/או כיצד היא מתנגדת לו? כיצד היא משתתפת בכינון של זהויות שונות בתוך התרבות הלאומית (גברית, נשית ואחרות) – וכיצד קבוצות שונות (בעיקר התייחסתי לנשים) מכוננות את זהותן ביחס לזהות הלאומית? האם הן מבקשות להיכלל בזהות האחידה והמאחידה או שמא לערער עליה – ובאילו אופנים, באיזה פואטיקות? במהלך השנים השתנו גם התשובות שעניתי לשאלות אלה – וגם השאלות עצמן.

ספרי הראשון (בשם הנוף: לאומיות, סובייקטיביות ומגדר בשירת דור המדינה, ב-2006) עסק בשאלות אלה בהקשר של תקופה אחת מסוימת: שנות החמישים והששים – תקופה דרמטית בתולדות השירה העברית/ישראלית, שבה הופיעו משוררי "דור המדינה" (נתך זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ועוד) מתוך מרד עז בקודמיהם (נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ועוד). עניֵין אותי לראות ולהראות ששירה זו, אף שהצהירה על עצמה כאינדיבידואליסטית באופן שהתפרש כהפניית עורף לאומה, בעצם קשורה בטבורה לאירוע הלאומי-היסטורי המרכזי של התקופה – הקמת המדינה – ושהיא מזדהה עמו ועם שלל המשמעויות הלאומיות שלו; עניֵין אותי לחשוף את שירת התקופה כשיח פואטי שמתנהלים בו משאים ומתנים אינטנסיביים – מצד משוררים ומשוררות, זהויות נשיות וגבריות שונות – על הזהות הלאומית החדשה (ה"מדינתית") ועל תפיסות שונות של העולם, הארץ והשגת הריבונות, ובעיקר, כמובן, על הייצוג הראוי של כל אלה.  

            מתוך העבודה הזאת התעורר אצלי הצורך להרחיב את היריעה ולספר היסטוריה ספרותית ביקורתית רחבה יותר, שתברר את הקשר בין מגדר לבין מושגי ההיסטוריה הספרותית עצמם: כך השתנו, בעצם, השאלות ששאלתי, ומהתמקדות ביצירות של נשים (ביחסן לשירה הלאומית ההגמונית/פטריארכלית) עברתי להתמקד בניסיון לברר את הזיקה בין הפטריארכיה לקולקטיביות עצמה: בין השאר דרך פנִייה למודלים אנתרופולוגיים, לבירור הזיקה בין הציונות ליהדות (ביקורת-החילון), ולהתמקדות גם בגבריות עצמה, כלומר לביטול המעמד שלה כ"ברירית-מחדל", כזהות ה"מובנת-מאליה" ולכן השקופה. כך עמדתי, למשל, על זהותה המגדרית ה"גברית" של השפה והכתיבה העברית במחצית השנייה של המאה ה-19; על המטאפוריקה המגדרית שבה הציג יהודה לייב גורדון את עמדתו ביחס ללאומיות ולציונות בסוף המאה ה-19; על המבנה המגדרי של התרבות החלוצית בשנות העשרים ועל השירה של גברים ושל נשים בתקופה זו; וגם על הזיקה הדרמטית, הרת-הגורל המתקיימת ביצירת משורר התחייה הלאומית ח"נ ביאליק – בנפשו וגם בגופו – בין לאומיות וגבריות (עבודה זו התגבשה לכדי ספר שלם שיצא לאור לאחרונה: ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות, שירה).