כל עוד קיווה אנטונסקו כי בתמורה למדיניותה הפרו-גרמנית של רומניה, הקורבנות שמקריבה ארצו למען הגרמנים ומדיניותה האנטישמית, יזכה להחזיר לרומניה את מיליוני הרומנים שבטרנסילבניה הצפונית, הוא היה מוכן לצעוד בלב שלם לצד בעל בריתו המסוכן בכול התחומים, ובכלל זה גם ב’טיפול’ בבעיית היהודים.
אולם, כבר בסוף 1941 התערער במקצת בטחונו בניצחון הרייך, וב-1942 גברו ספקותיו.
התברר לרודן ולסגנו, מיחאי אנטונסקו, כי הגרמנים אינם מתכוונים לכפות על הונגריה להחזיר את טרנסילבניה הצפונית והסתמנה תחילת התבוסה שהייתה כרוכה באבדות רבות לצבא הרומני.
הדברים הללו ואחרים, כגון: שיעבוד הכלכלה ואוצרות הטבע לאינטרסים הגרמניים, ההתנהגות האנטי-רומנית של המיעוט הגרמני ברומניה ובייחוד המאבק של ההנהגה היהודית למנוע את הגירוש, גרמו לכך שלא יצאה לפועל תוכנית השמדת היהודים.
תוכנית ההשמדה אמורה הייתה להקיף את רובם של כ-292,000 היהודים שנמנו במפקד מיוחד במאי 1942 על-פי קריטריונים גזעניים, ושכללו אפוא גם אלפי מתנצרים וצאצאיהם.
תוכנית הגרמנים להשמדת היהודים לא בטלה בבת אחת.
הנאצים סברו שרומניה לא תערום קשיים, מכיוון שהרומנים עצמם יזמו את מסע ההשמדה בבסרביה, בבוקובינה ובטרנסניסטריה והשתתפו בו.
בנובמבר 1941 אף נתן מיחאי אנטונסקו את הסכמתו לגירוש יהודים אזרחי רומניה שחיו בגרמניה ובארצות כבושות בידי הגרמנים למחנות ההשמדה. ואכן, כמה אלפים מהיהודים ההם גורשו ונרצחו.
באוגוסט 1942 אף הסכים מיחאי אנטונסקו בכתב להתחלת הגירושים מרומניה. כאמור, שיקולים מדיניים כבדי משקל, וכן הלחץ הגובר של הגרמנים, שתבעו הגברת משלוחי הנפש והמזון והגדלת מספר היחידות הרומניות בחזית המזרח – כל אלה הביאו תחילה לידי היסוסים ולבסוף לדחיית תוכנית הנאצים לשלוח את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלז’ץ.
תרמה לכך גם פעילותה האמיצה והמתמדת של ההנהגה היהודית המסורתית, בהנהגתו של ד”ר וילהלם פילדרמן. המנהיגות היהודית שהקימה ‘מועצה יהודית’ מחתרתית בהשתתפות יושב ראש ההסתדרות הציונית, מישו בנבנישתי, ניצלה את המבוכה, את הרגשות הפטריוטיים ואת החששות בקרב ממשל אנטונסקו ומחוצה לו.
היא הצליחה לגייס למען הגנה על יהודי רומניה ולפעולות סיוע למגורשים לטרנסניסטריה את תמיכת האופוזיציה בראשות יו”ר המפלגה הלאומית של האיכרים, יוליו מאניו, ואת יו”ר המפלגה הליברלית הלאומית, קונסטנטין יון בראטינו, את חוגי החצר ובייחוד את המלכה האם – הלנה, חלק מן הכמורה, עם דגש על הארכיהגמון – בלן, ידידו הקרוב של הרודן אנטונסקו, את הציר של שווייץ, רנה דה וק ועוד.
ה’מועצה היהודית’ ידעה לנווט את המאמצים ולכוון את התמיכה של אישים רומניים למען ביטול תוכנית ההשמדה.
הרב הראשי, אלכסנדר שפרן, שקיים את הקשרים עם אנשי הכמורה ועם חוגי החצר, זכה בתמיכתו של נציג האפיפיור – הארכיהגמון אנדריאה קסולו, שהיה זקן הסגל הדיפלומטי בבוקרשט.
קסולו התערב כמה פעמים למען היהודים אצל מיחאי אנטונסקו שראה בקסולו אדם המבטא את רצונו של האפיפיור.
בטאון השגרירות הגרמנית תקף כמה פעמים את מנהיגי היהודים על פעולותיהם להכשלת הגירושים וגינה את האישים הרומנים שנרתמו למניעת הכיבוש וב-11 באוקטובר 1942 הוזהרו כי יתנו על כך את הדין.
במרץ 1943 שוב הופעל לחץ על יון אנטונסקו מצד שר החוץ הנאצי, ריבנטרופ, בעת ביקור אצל היטלר, שביקש את הסכמתו של אנטונסקו ל’יישובם של היהודים מחדש במזרח’. אנטונסקו דחה אז את הלחצים.
בחורף 1942 – 1943 אימץ הממשל הרומני את ההגירה כפתרון ל’בעיית היהודים’, הסכים להגירתם של 70,000 יהודים ודרש כסף רב תמורת הרשות לצאת.
לתוכנית ההיא לא היה כמעט כל סיכוי להצליח בהתחשב בכך שמעבר היהודים היה תלוי ברצונם הטוב של הגרמנים ששלטו בדרך היבשה לקושטא ובים השחור. אייכמן עשה הכל כדי לסכלה, ושתי אוניות מעפילים אכן טובעו.
ב-12 בדצמבר 1941 טיבעה צוללת סובייטית את סטרומה, עם 769 עולים, ליד קושטא, לאחר שממשלת המנדט בארץ-ישראל סירבה להתיר לעולים להיכנס לארץ, ו’מפקורה’ ובה 320 עולים ביניהם יתומים מטרנסניסטריה, טובעה באוגוסט 1944 בידי הגרמנים.
בסך-הכול עלו מרומניה בשנות המלחמה לא יותר מ-5,000 נפש.
אולם, למרות הממדים המצומצמים היו פעולות העלייה הללו כרוכות במאמצים מרובים, היו קרן האור לאוכלוסייה היהודית המדוכאת ותרמו לעידוד רוחה.
הפעולות הללו היו רק חלק קטן מפעולות העזרה וההצלה של התנועה הציונית ברומניה, וביחוד של התנועה החלוצית המחתרתית.
בסתיו 1943 פתחה התנועה החלוצית פרק חדש בפעולותיה, עם בואם של שני הצנחנים הראשונים מארץ ישראל.
(מקור: ביה”ס להוראת השואה – יד ושם )
