הזדהות משרד החינוך 
מהי המידה והתכונה הגרועה ביותר שיכולה להימצא חלילה אצל האדם?
כותב רבי יהודה החסיד בספרו 'ספר חסידים' (מרגליות, סימן תרס"ה) –
"הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב לפי שהוא כפוי טובה, כי אין מדה רעה כמו כפוי טובה. אפי' כנגד הבהמה, אמרה תורה אל תהי כפוי טובה, שנ' (שמות כ"ב ל') ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. לפי שכלב עזר שהזאבים לא הביאו הבהמה ביער, הרי נשאר לך החלב והעור, לכך אל תהי' כפוי טובה ותן לו הטריפה".
אחד היסודות החשובים ביהדות הוא אכן נושא זה של הכרת הטוב, כשלמולו ישנו גינוי תקיף וברור למי שלא מכיר טובה, והגרוע יותר הוא מי שהוא כפוי טובה. וזאת יש לדעת, ש'כפוי טובה' הוא חמור יותר מ'מי שאינו מכיר טובה', משום שכפוי טובה הופך את הטובה שעשו לו כאילו עשו לו רעה.
ואיך ענין זה קשור לפרשתנו? בשתי מילים – 'בני אדם'!!
עלינו להבין מדוע תיארה התורה את אנשי דור הפלגה בכינוי 'בני אדם', שאיננו מצוי בכל התורה כולה ובפרט שכינוי זה מופיע לכאורה על ידי הקב"ה –
"וַיֵּ֣רֶד יְקֹוָ֔ק לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם" (בראשית פרק י"א, פסוק ה').
רבי טוביה בן אליעזר, מנהיגה הרוחני של קהילת מקדוניה במאה ה-12 ומחבר לקט מדרשים בספרו 'פסיקתא זוטרתא' משיב שם, שהכוונה לאדם הראשון. כפי שהוא לא מילא את חובתו ומה שהצטווה, כך אנשי דור ההפלגה –
"מה הוצרך לומר בני האדם? בני דוגמתו של אדה"ר שלא עמד על מצותו, והם לא עמדו על מצוותם, דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם (בראשית ב יו), ויצו זו ע"ז, וכן הוא אומר הואיל הלך אחר צו (הושע ה יא)".
רבי דוד בן יוסף קמחי (1160-1235), הרד"ק, מסביר את כוונת הכינוי הלא-שגרתי הזה – 'בני אדם' – כתיאור אנשים שחורגים מהתנהלות לגיטימית ועושים מה שרוצים, וזה לשונו –
" 'בני האדם' – באמת בני האדם שהולכים אחר תאוות לבם ולא יפנו למעשה האל, כי הוא ראה לישוב הארץ ממזרח למערב והם חושבים ליישב במקום אחד מן הארץ לבד ולבטל רצון האל" (שם).
לדעת הרד"ק, כוונת הקב"ה הייתה לפיזור אוכלוסין, שהארץ תהיה מיושבת ממזרח למערב, כנאמר "לא תוהו בראה לשבת יצרה". הם ידעו כנראה שזה רצון האל ואעפ"כ משכו לריכוזיות במקום אחד, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, בין אם זה היה מסיבות כלכליות ובין אם זה היה למטרה חברתית. ברם, מול האידאל ליישב את העולם זה לא נחשב בעיני הבורא.
מעניינת גישתו של רבי נפתלי-צבי ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין [הנצי"ב], בספרו 'העמק דבר'. לדעתו, הכינוי 'בני האדם' בא לומר, שאלו אנשים פשוטים שלא שואבים את מעשיהם מסולם ערכים כלשהו, שאין בהם דעת תורה, כי עדיין לא ניתנה תורה, וזה לשונו –
"בני האדם. היינו אנשים פשוטים שאין להם דעת תורה…אע"ג שתחילת העסק היה לצרכי האדם והוא בכלל גמילות חסדים, אבל אחר שבלי דעת תורה נעשה אלא מדעת בני האדם, על כן יצא הבניין לרועץ, וזהו אשר בנו בני האדם, הבניין אשר יצא מגמילות חסד בלי דעת תורה".
לפי פירושו של הנצי"ב, יש לברר מדוע אם כן נענשו אותם בני אדם פשוטים, הרי לא הייתה להם מחויבות של תורה עדיין? על כך עונה הנצי"ב בהערות 'הרחב דבר' דרך משל, וזה לשונו –
"מי שיש לו בן, אף על גב שכל מעיינו של האב בבנו זה, מכל מקום כל עוד שהוא קטן ולא הגיע לתורה, מסיח דעתו ממעשיו לבלי להקפיד כל כך מה הוא עושה, וכן אינו משגיח כל כך על מאכלו ומלבושיו, כי הכל מעשה נערות עד שמגיע לשנים שמתחיל ללמוד תורה, אז אביו משגיח עליו לראות שלא יבלה עתו בדברי הוללות, וכנגד זה הוא משגיח על מאכלו ומלבושיו שיהי' נאה ומתוקן בדרך ארץ, והנה אף על גב שכל זמן שהבן קטן אין האב מקפיד ומשגיח על מעשיו, מכל מקום אם זורק אבן על ראש איזה אדם, ההכרח להזדקק למעשה זה הילד ולהענישו אף על גב שהוא עודנו ילד, ואין כבוד לאב להיטפל לילד כזה, ונקרא ירידה, מכל מקום ההכרח לירד מכבודו ולהעניש את הילד, כך כל זמן שלא היה אור תורה בעולם לא השגיח הקדוש ברוך הוא על פרטי מעשים של בני אדם, …והטעם הוא משום שהיו בני אדם של תהו בלי תורה שאין בהם דעת תורה, ואין כבוד לפני הקדוש ברוך הוא להזדקק עם בני אדם פשוטים כאלה".
ברם, ברגע שגרמו נזקים, כפי שבמשל זה הילד זרק אבן על ראשו של אחר, אז האבא מתערב. כך גם כאן הקב"ה התערב בשלב שבו לא הייתה ברירה, אבל עדיין נחשבים אנשים פשוטים בלי תורה.
גם רש"י הרגיש בתואר המוזר הזה 'בני אדם' לדור הפלגה ולכן אימץ פירוש של מדרש אחר, שכוונת הכתוב בכינוי 'בני האדם' בה"א הידיעה לאדם הידוע לנו והוא אדם הראשון. ההשוואה אליו היא בכך, שכפי שאדם הראשון כפר בטובה של הקב"ה, כך גם אנשי דור הפלגה וזה לשונו –
"בני האדם – אלא בני מי,? שמא בני חמורים וגמלים,? אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר האישה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומילטם מן המבול".
מוכרח אני לומר, שפירושו של רש"י קרוב ללבנו מאוד, כי נושא 'הכרת הטוב' תופס מקום מאוד גבוה בדרכנו החינוכית בישיבה, ועל כן לעניות דעתנו הדגשת הכתוב בה"א הידיעה מובילה אותנו ל'כפיות טובה' של אדם הראשון, שלצערנו שימש מודל רע לכפיות טובה.
ערך 'הכרת הטוב' כל כך חשוב, שאפילו דברים שעומדים ברומו של עולם למען עם ישראל נדחים מפני החובה להכיר טובה. ובמה דברים אמורים? נאמר על משה רבנו –
"וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם" (שמות פרק ד', פסוק י"ח).
ורש"י אומר, מה הסיבה שטרם הליכתו בשליחות כה גורלית וחשובה הלך לחותנו? ועונה רש"י – כדי לבקש רשות מחותנו.
שואל הרב יעקב-משה חרל"פ בספרו 'מי מרום' – ואם חותנו יתרו לא היה מסכים, וכי משה לא היה הולך להוציא את עם ישראל ממצרים? אלא למדנו מכך, שערך הכרת הטוב דוחה אפילו גאולת מצרים. משה התקבל בבית חותנו, נשא את בתו ודאג לכל מחסורו ועל כן משה רבנו הרגיש שחייב לבקש רשות מתוך הכרת הטובה.
המדרש ב'ויקרא רבה' (וילנא, פרשת אמור, פרשה כ"ז סימן י"ב) כותב על הפסוק 'וכי תזבחו זבח תודה לה' –
"לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב אלו ההודיות מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן אמר דוד (תהלים נו) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אינו אומר אלא תודות ההודיה וקרבן תודה".
מה הסיבה שקורבן תודה לא בטל? משום שערך הכרת הטוב זה הבסיס האמוני של היהדות להכיר טובה לבורא עולם על כל החסדים שגומל לנו.
מסופר על הרב שלום יוסף אלישיב, שלפני ששוחרר מבית החולים לאחר שעבר ניתוח מורכב על ידי רופא מנתח דובר אנגלית, ביקש שילמדו אותו איך אומרים תודה בשפה האנגלית, כדי להודות לרופא שטפל בו במסירות ובדאגה, וכשבני המשפחה אמרו לו שאין צורך והם יודו לרופאים בשמו, לא הסכים והקפיד לומר לו אישית בשפה בה הרופא דובר. וכשראה שבני המשפחה לא כל כך מבינים מדוע התעקש בענין, נימק להם תוך שהוא מסביר להם מה הסיבה – כשהחזן אומר 'מודים', אין הקהל מסתפק בתודה שלו ויחד עמו הקהל אומרים גם כן 'מודים דרבנן'. ובאמת מדוע לא מסתפקים בהודיה של החזן? למדנו שלהודות זו חובה של כל אחד ואחד ואין יוצאים ידי חובה בשליח.
ונסיים בעוד סיפור מתוק על מרן הגאון רבי שלמה-זלמן אויערבאך, שמעולם לא היה חוזר בתפילתו ובברכותיו על משפט או תיבה שתי פעמים, והיה מתפלל ומברך במתינות, כאדם שסופר מעותיו לאחר יום עבודה. יום אחד שמו לב בני ביתו, שחוזר בברכת המזון פעם שניה על הקטע של נודה לך. לאחר ברכת המזון הסביר לסובבים אותו, שלומר תודה לבורא עולם בקטע של נודה לך בלי כוונה אין לזה טעם, ולכן כשהרגיש שלא כל כך הצליח לכוון בכל מילה בברכת 'נודה לך על הארץ ועל המזון' חזר פעמיים.
עם פתיחתו של 'זמן חורף' נעשה כל אחד מאתנו השתדלות יתירה להכיר ולהוקיר טובה לכל סובבינו ומתוך כך נזכה בע"ה לשפע טובה וברכה ולגשמים בעיתם ולרפואה שלמה ולגאולה קרובה בב"א.
שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!
