במסגרת לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל שבארה"ב, ישבתי בקורס שעסק בתחילתה של הנזירות הנוצרית. היו אלו טקסטים מרתקים: הכרתי לראשונה דמויות מתבודדות, נזירים שבחרו לחיות על עמודים גבוהים, וכאלה שרוכבים על אריות ונחשים כרוכים על עקביהם. משלל הטקסטים שעסקו בתחילתה של הנזירות, סיפורים שונים סיפרו על דמויות נוצריות הבורחות מהשלטון הרומי, ושמוצאות מפלט במערה, נזונות מעץ פרי ומעיין, מגלות את האושר שבהתבודדות הרוחנית ובעקבות כך מבצעות ניסים נפלאים. העולם של הנזירים היה חדש לי, אבל בקריאת הטקסטים הרגשתי יותר ויותר שאלמנטים מהסיפורים מוכרים לי מהתלמוד הבבלי, היצירה הרבנית המשפיעה ביותר על התרבות היהודית, שנערכה באימפריה הפרסית בסביבות המאה השישית לספירה.  למשל הסיפורים הללו דומים ברכיבים שלהם לסיפור על ר שמעון בר יוחאי, החכם המסתתר במערה מן הרומים, כפי שהוא מפותח ספרותית בתלמוד הבבלי. ותיאור תשובתו של אליעזר בן דורדיא בתלמוד, המקיים יחסים עם זונה מפורסמת, מקבילה לסיפור הנוצרי על חזרתה בתשובה של זונה בשם פאזיה.   

ובאמת: מה קורה כשדתות נפגשות? על מה הן מתווכחות והאם הן עשויות להשפיע זו על זו? על השאלות האלו אני מנסה לענות כאשר אני לומדת את התלמוד הבבלי.  באופן ממוקד יותר, אני בוחנת עד כמה הנצרות באה לידי ביטוי בתלמוד הבבלי. בהקשר הזה, אני מנסה לחשוף את האפשרויות שבהן הספרות הרבנית עשויה ללמד על יחסי יהודים-נוצרים בשלהי העת העתיקה. לשם כך אני מבקשת לעמוד על מהות היחסים המתגלה בטקסטים: האם הם משקפים אך רק פולמוסים או   שמא יש עדויות למערכת מורכבת יותר המעידה גם על דיאלוג בין שתי הדתות.

הכשרתי בחוג למדעי הדתות בייל דווקא היא שהבאתני להסתכל על ר' שמעון בר יוחאי כנזיר ספרותי של התלמוד. בארוחות צהריים שהוקדשו למחקר יווני רומי, אכלנו מנה אחרונה ודיברנו על פאולוס ותפיסות הלינסטיות של הפנומה ורוח הקודש. בכנסי דוקטורנטים קראנו על טקסטים מראשית האיסלם ותקופת הגאונים. המחקר שלי הוא פרי של הכשרה אקדמית דו-קוטבית: לצד הדוקטורט בייל, רכשתי תארים פילולוגיים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. אך התפתחות התחום מאפשרת דיאלוג מחקרי מרתק, בין השאר, עם חוקרי פרס, נצרות ודתות יוון ורומא, כמו גם חוקרי תרבות, פולוקלור, תאולוגיה ומגדר. בשובי לארץ, מפוסט דוקטורט בהרוורד, מצאתי באוניברסיטת בן-גוריון בית מתאים במחלקה למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן. חוקרי המחלקה עוסקים במחקר פילולוגי מעמיק של טקסטים, לצד מחקר משווה בין דתי ועיסוק מתודולוגי בשאלות היסוד של המחקר.

דוגמות אלו ואחרות, מצטרפות לדיון המחודש בשאלת "היפרדות הדרכים" של הנצרות והיהדות במאות הראשונות לספירה. כאשר רואים שהתלמוד משמר דיאלוג מורכב עם מסורות תאולוגיות נוצריות בנות התקופה, ולא רק פולמוס עז, אזי המסורות הספרותיות רומזות במשהו על ההיסטוריה המורכבת העומדת ברקע למסורות אלה. מחקר זה מצטרף למחקריהם של אחרים בתחום, והוא ממחיש שאנחנו מצויים אך ורק בתחילת הדרך להבין את העולם הרחב והמגוון שבו נוצר התלמוד הבבלי, והעושר התרבותי והבין דתי שהוא משמר.

מיכל בר-אשר סיגל היא מרצה בכירה ומחזיקת הקתדרה למדעי היהדות על שם משפחת רוזן במחלקה למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן, וחברת האקדמיה הלאומית הצעירה למדעים.