המגדלור
מאת פרופ' יגאל שוורץ
ברגע שנודע לי דבר מותו של עמוס עוז המחשבה הראשונה שצצה בראשי, ואני בטוח שגם בראשם של רבים אחרים, היתה שהסתיימה תקופה. זה כנראה מה שעולה במחשבה שעה שיוצר ענק ואדם דגול הולך לעולמו. עמוס עוז היה סופר ענק ואדם דגול, אבל, למען האמת, התקופה שהוא היה אחד מגיבוריה הסתיימה הרבה לפני שמת. עוז ידע זאת. בחושיו המחודדים וביכולת המופלאה שלו להפוך תחושות ותובנות לגופי יצירה הוא תיעד את תהליכי הקריסה של תקופתו בזמן אמת. בשנות השמונים, או ליתר דיוק מ-1982 עד 1991, הוא כתב סדרת ספרי אשכבה, רקוויאמים על עולמו ותקופתו, וניבא, כפי שעשה כבר בסיפור "דרך הרוח" בתוך "ארצות התן" (1965), את המסלולים החלופיים לאנשים אחרים, שיהיו גיבוריה של התקופה הבאה.
אני זוכר היטב את העשור הזה, כי במחצית השנייה שלו נפלה לידי הזכות לשמש כעורך של עוז ב"כתר". הרקוויאם הראשון היה, כפי שכותרתו מעידה עליו, "מנוחה נכונה" (1982). אחריו בא "ניסיון ההיחלצות" מן השקיעה וההתרסקות של האליטה הישנה בדמות המסע "פה ושם בארץ ישראל" (1983), שבו ניסה לפתוח את הדלתות והחלונות לרוחות הזמן ולכייל מחדש את מכשירי הניווט שלו. אחר כך הוא כתב סדרה של שלושה ספרי אשכבה. הראשון, שהוכתר בתווית פוסט־מורטמית, "קופסה שחורה" (1987), הוא רומאן מכתבים סנסציוני בנוסח "יחסים מסוכנים" של פייר שודרלו דה לאקלו. עוז תיאר כאן מלחמה טוטלית — על הטריטוריה, על האשה ועל המורשת — בין ד"ר אלכסנדר א. גדעון היהיר והדיכאוני המשוטט בין אוניברסיטאות בארה"ב ובאנגליה, נציג האריסטוקרטיה "הלבנה" שתוקפה פג, לבין נציג המעמד העולה, מיכאל (מישל) א. סומו, גבר מזרחי, דתי, בעל תחבולות.
הרקוויאם השני בסדרה היה "לדעת אשה" (1989). גיבור הספר, יואל רביב, הוא פנסיונר של שירותי הביטחון, אדם־מצבה לתקופה עשירה ומרתקת שחלפה מן העולם, המעביר את זמנו בשיפוץ ביתו ובמגעים עם כמה נפשות קרובות. פימה (אפרים ניסן), גיבור "המצב השלישי" (1991), הרקוויאם השלישי בסדרה, הוא גירסה יהודית־ישראלית נהדרת לדמותו של אובלומוב של איוון אלכסנדרוביץ' גונצ'רוב. שניהם אצילים שירדו מנכסיהם הרוחניים המבלים את זמנם בתעייה ותהייה חסרות תועלת. דמותו של פימה, שיש לי חיבה יתרה אליה (היא מזכירה במשהו את פרופ' מנחם ברינקר, חברו הקרוב של עוז) מטרימה את דמותו כובשת הלב של הסטודנט שמואל אש ברומאן "הבשורה על פי יהודה" (2014).
חמש־עשרה השנים שעברו בין ראשית שנות השמונים לאמצע שנות התשעים היו שנים בעייתיות בקריירה של עוז בישראל. הן באו לאחר חמש־עשרה שנים מדהימות, שבהן כבש בסערה את זירת הספרות הישראלית ואחר כך (בעיקר לאחר ש"מיכאל שלי" תורגם לאנגלית) נעשה לאחד מהקולות המוכרים והאהובים גם בזירת הספרות העולמית. בשנים האלה, הראשונות בקריירה שלו, מהופעת "ארצות התן" (1965) ועד הופעת "מנוחה נכונה" (1982), נהנה עוז מאשראי ספרותי וציבורי כמעט בלתי מוגבל.
כבר ב"ארצות התן", שראה אור כשהיה בן 26, הצליח לשרטט מפת עומק של קו השבר של התרבות הישראלית, שמאיים על קיומה יותר מכל איום אחר: המתח העצום בין שני וקטורים של תשוקה, שאותם מייצגים שני המחנות הפוליטיים הגדולים בארץ. רוב הציבור הישראלי תופש את עוז כנציג מובהק של השמאל. זה נכון, אבל רק במישור הפוליטי השטחי. כאישיות יוצרת נקרע עוז כל חייו, ובעיקר בתקופת היצירה הראשונה שלו, בין החזון ומערכת הדימויים הרומנטיים־רוויזיוניסטיים שאותם ינק מהוריו ודודו יוסף קלוזנר בביתו בירושלים, שממנו נמלט כל עוד נפשו בו לאחר ההתאבדות של אמו, לבין החזון הציוני־סוציאליסטי המתון שאותו אימץ בבית המאמץ שלו בקיבוץ חולדה.
בסיפורי "ארצות התן" יצר עוז את הכרונוטופ הישראלי. שבט קטן של אנשים שהקיף עצמו בגדרות, שמעבר להן רוחשים חיים עוינים, תנים וערבים רצחניים. השבט הקטן הזה תופש את עצמו כמו אי של תרבות בעולם עוין. הוא מעמיד פנים של סגור ומסוגר מפני כל מה שנמצא מאחורי הגדרות, אך למעשה "האורב יושב בחדר"; הלב יוצא למה שמעבר לגדר, ומכיוון שמדובר בטאבו, ועוד טאבו מרצון, הנפש מתמרדת, הגוף חוצה את הגדרות, נפגש ב"אחרים" במגעים שבהן הפנטסיה משתלטת על המציאות — המגע האסור שלא מתממש ונתפש כאונס, ובעקבות כך מתרחשות "פעולות התגמול", וחוזר חלילה.
מפת העומק של קו השבר הישראלי בהיטל של עמוס עוז שוכללה על ידו ברומאן הראשון שלו "מקום אחר" (1966), שלא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לו. היא הגיעה לשיא מורכבותה ודיוקה ב"מיכאל שלי" (1968), אחד מהרומאנים הגדולים של המאה העשרים.
ההופעה של "מיכאל שלי" היתה, כפי שכבר כתבתי בבמה הזאת, אירוע מכונן בדמיון הספרותי הקולקטיבי של קוראי הספרות העברית. בראש ובראשונה משום שעוז (שהיה אז בן 28) העניק לנו את חנה גונן, אשה גדולה מן החיים, פאם פטאל של ממש כחול־לבן. אשה הבזה ליום קטנות ומנהלת רומאן לוהט עם המוות ונציגיו שמאחורי הגדר. חנה שבתה את הקוראים גם בגלל המיזוג המדהים של דמותה עם דמות המקום שהיא חיה בו — ירושלים.
עוז צייר את ירושלים בדמותה של חנה ולהפך. ירושלים ב"מיכאל שלי" היא מקום נידח, אפרורי, בשולי המזרח התיכון, אבל מתחת לפני השטח שלה חוזר ומתפרץ "סינדרום ירושלים". פרצי חלומות גדולה ורוחות משיחיות, אפוקליפטיות. "מיכאל שלי" הוא מפת חיזוי של הכוחות והיצרים שילדו את מלחמת ששת הימים ושל רכיבי המגפה המוסרית שהתפשטה אחריה. הרהב וחזיונות הגדולה האימפריאליים, טשטוש הגבולות הפיסיים והרגשיים, הקנאות, המשיחיות, האלימות הנוראה.
התקופה השלישית הבולטת בקריירה הספרותית של עמוס עוז החלה כמדומה ברומאן "אותו הים" (1999) והסתיימה, להוותנו, עם ספר השיחות "ממה עשוי התפוח?" עוז אהב מאוד את "אותו הים" ולא בכדי. ברומאן החדשני הזה הוא עשה מהלך אמיץ של אתחול מחדש. הוא נכנס למחסן הדימויים שלו, דלה ממנו חומרים שונים, ויצר מהם שרשראות תחביריות וריתמיות רבות דמיון וכוח. אפשר לומר, בזהירות, שהוא איפשר לעצמו, לאחר שנים רבות, לגשת לחומרי חייו ולמזכרות שנאספו במחסן הדימויים שלו כילד. "אותו הים" איפשר לעוז, אחרי שנים של הליכה במדבר, לחזור לדרך המלך. לדעתי, בלי "אותו הים" לא היה נוצר "סיפור על אהבה וחושך" (2002), שהוא אחת מהפסגות הגבוהות של יצירתו וגם של הספרות העברית והספרות המערבית המודרנית.
ב"סיפור על אהבה וחושך" התיר לעצמו לראשונה לכתוב אוטוביוגרפיה דמיונית. לאחר שכתב עשרות ספרים, שבהם עשה הכל כדי להתרחק ממגע האש, הבושה, החרדות, וגם מזוהר הרגעים האפיפניים שעברו עליו בילדותו, הוא פתח לו ולנו צוהר לתא הגידול הראשוני שלו. אמנם, גם כאן, הוא נגע באש בכפפות של היגיון. אבל אלה כפפות דקות במיוחד והן מאפשרות לחוש בעוז עצמו יותר מאשר בכל ספריו. אין תימה שהספר הצליח כל כך בארץ ובעולם (אגב, להפתעתו של עוז עצמו), שכן הוא נתן לנו, הקוראים, את מה שאנחנו הכי צריכים ומקבלים רק ביצירות גדולות באמת — את תחושת הזמן המעובה, המשיש, העשיר, הנצחי כמעט, שכמותו חווינו רק בילדותנו.
וזה הרגע, כמדומה, לומר דבר כמעט אישי. בתודעת רבים עמוס עוז הצטייר כאדם מתנשא. אולי בגלל הרהיטות ה"בלתי נסבלת" שלו, אולי בגלל הטון הפסקני שלו, אולי בגלל שהיה יפה תואר, ובוודאי בשל שפע סיבות נוספות ששייכות לסוציו־פתולוגיה של התרבות הישראלית. אני רוצה להעיד, כמי שהכיר אותו שלושים שנים שבמהלכן היו לי לא מעט הזדמנויות להתבונן בו מקרוב, שהכינוי "מתנשא" אינו מתחבר בשום פנים ואופן לאיש שהכרתי. לא הייתי נדרש לעניין הזה אלמלא היתה לו חשיבות של ממש ביחס להבנת מכלול יצירתו.
עוז, כפי שהוא אמר באחד הראיונות הראשונים אתו, היה איש פצוע ברבדים האינטימיים ביותר. הוא היה בקשר עם אלפי אנשים ורבים מהם זכו ממנו להרעפות של חיבה וחסד. יש מעט אנשים נדיבים ממנו. אבל, אסור לטעות, לפחות על פי תחושותי, המגע האינטימי עם בני אדם לא היה קל לו. קשה היה לו להיפטר ממגדלי ההגנה והשמירה המפוארים שהקים בצעירותו כדי לשרוד. לעתים הוא העלה בדעתי דמות אביר מימי הביניים שצריך להתנהל בעולם המהיר שלנו עם חליפת שריון, ולעתים דימיתי לראות בו את דמות המשורר כפי שצייר אותה בודלר בשירו הגאוני "אלבטרוס": "המשורר כמוהו כנסיך העבים / רודף סערה ובז לקשת נדרכת; / גולה על הארץ בין צריחות העולבים, / כנפי ענק לו מונעות מלכת" (תרגום: צביקה שטרנפלד).
מכל מקום, גן השעשועים שעוז יצר לעצמו ב"אותו הים" ואחר כך גם האגדה המכונפת "פתאום בעומק היער" (2005), בישרו את תחושת השחרור שהתממשה בפיצוץ יצירתי אדיר ב"סיפור על אהבה וחושך". תחושת השחרור הזאת התממשה, באופן אחר, בחזרות המפויסות שלו לסיפוריו המוקדמים: "הבשורה על פי יהודה" ששב בדרך שוחרת טוב לנרטיב הנוצרי הקנאי־רצחני ב"עד מוות" (1971), כאמור, דרך "המצב השלישי" כתחנת ביניים. והסיפורים מחיי הקיבוץ, "תמונות מחיי הכפר" (2002) ו"בין חברים" (2012), שחוזרים בנוסח רגוע, אם כי עם מטען כעסים חדש, לאותו מרחב קיום שבו החל עוז את מסלול הכתיבה המופלא שלו: בקובץ "ארצות התן" וברומאן "מקום אחר".
הוא היה מגדלור שעזר לרבים לנווט את דרכם בחושך; בחושך המשפחתי, הזוגי, החברתי והפוליטי. הוא ניצב תמיד באותו מקום. ידעת שהוא שם, שלא יזוז, שלא יכבה את האור. וכמו הצופה ב"אונייה טרופה וצופה" של הנס בלומברג, הוא ניצב על החוף בלב חצוי. הוא נמשך בעבותות של קסם לסערה, לאונייה הנטרפת, לאנשים הטובעים, אבל כמי שכפאו שד, ואצלו זה היה שד הבינה והפיכחון, הוא ניצב על מקומו והמשיך להאיר. הוא עשה זאת, כפי שהעיד פעמיים, פעם בראשית דרכו "באור התכלת העזה" (1979) ופעם בסוף דרכו, בראיון המרגש עם שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח" (2018), כמו עיוור היודע להדריך בני אדם בחושך, שאינו זר לו ולכן אינו מפריע לו לפלס את דרכו.
פורסם ב"הארץ" ב31.12.2018