שח לי מנהל תלמוד תורה “במשך תקופה הרגשתי כי בת”ת חסרה ‘עֲשִׂיָּה’. אמנם למדו, התפללו, הכל זרם כראוי, אך היה ‘יבש’. לא היו מספיק מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים היו מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד, איש חי ורב פעלים, והביא רוח התחדשות. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח. באה ברכה לרגליו“.
בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי המים בבאר היו מועטים, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה את צאנו, מבלי להשאיר מים לאחרים. על כן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה את צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר מִשְׁטַר ראוי של חלוקה אחידה בין כולם? אלא, חז”ל אמרו שבהגיע יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (וכך נודע ללבן שיעקב ברח, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא עמו ברכה! המקום ‘חי’ בעבורו. כך גם ברדתו מצרימה הביא יעקב ברכת חיים. מי הנילוס עלו והתברכו, הרעב פסק באחת!
הִנְּךָ רוצה להתפתח במקום העבודה? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן וממון, למד “הוראה מתקנת” בכדי לעזור לכלל הת”ת, לא בשביל פרנסה, ולא בשביל בני כיתתו דווקא! הוא נעשה “המומחה” שמקרין ברכה לסביבה כולה.
בכדי להיות משפיע ברכה בסביבתו היה יעקב אבינו עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עושים במלואה. לאחר שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש”י “אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע”פ שברמאות בא עליו”. כאשר לבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח את יושרו, הוא עבד יומם וליל, במסירות, בחריצות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא “אדם רציני”. זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!
במדרש רבה נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, ר’ ירמיה אמר, חביבה היא המלאכה [יותר] מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ובתנחומא מסיים “צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב”ה שולח את ברכתו”! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, מתוך שהוא מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.
חז”ל מונים רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם “זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו”. יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, וזה מתבטא גם בהשקעתו בעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו בכדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. לא נאמר שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). היה מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל מי שמביא ברכה בסביבתו.
סוד ההצלחה הוא לעשות ולפעול מתוך מחשבה מערכתית, ולא בראייה צרה. לאחרונה החליט מנהל חשוב לקדם מורה למשרת מחנך (הכולל קידום משמעותי בתנאי שכרו…) כי ראהו משקיע בעין טובה במוסד כולו. לא במבט צר של ‘זה לא הכיתה שלי’, לא בחשיבה מצומצמת של ‘זה החובה שלי?’ אלא ברוח “הצלחת התלמוד תורה כולו חשובה לי!”.
גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד, את רמת מסירותו, השקעתו בהכנת השיעורים וכל הנלווה. דפי עבודה מצולמים מראש, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם בְּצֵל מנהיגותו של אדם “העמל בשתי ידיו והקב”ה שולח את ברכתו”!
בהצלחה בעבודת הקודש!
