כשלמדתי בבית הספר התיכון, ערכתי את עיתון בית הספר ״דוגרי״. אולי בגלל זה כתבו עליי חבריי לכיתה כי ״העיסוק המרכזי שלי״ הוא אמצעי התקשורת. הם לא טעו. כל חיי אני עוסק באמצעי התקשורת – הן בהיבט המחקרי והן בהיבט המעשי. המסלול האקדמי של חיי, הוליך אותי לחקר התקשורת, ודווקא דעיכתה של העיתונות המסורתית היא שהביאה לתפנית החשובה (ובעיני המעניינת) בעולמי המחקרי. את התואר הראשון רכשתי בלימודי המשפט, באוניברסיטה העברית בירושלים. בתואר השני כבר עברתי ללימודי תקשורת באוניברסיטת בוסטון. לאחר השלמת התזה אשר עסקה בהשפעת סקרי דעת קהל על התנהגות בוחרים, החלטתי לחבר בין שני תחומי העניין שלי- תקשורת ומשפט. שנותיי הראשונות כחוקר הוקדשו לחקר הקשר שביניהם. התמקדתי בדרכים בהן המשפט (והאפראטוס החוקי) מוביל לחלוקה בלתי צודקת של משאבים טכנולוגיים הנדרשים לקיומה של תקשורת.  

כשנכנסתי לתחום, אי שם בראשית שנות ה-90, הוא היה מאופיין בעיקר בקיומם של ארגונים מדינתיים ששלטו על הטכנולוגיות שאפשרו תקשורת בין אישית (הטלפון, שבאותם זמנים נעשו מחקרים מעטים מאד על תפקידו החברתי) והמונית (עיתונים מודפסים, טלוויזיה ורדיו). למעשה, רק בארצות הברית, בה למדתי באותה עת לדוקטורט באוניברסיטת  Rutgers, נשלטה טכנולוגיית התקשורת על ידי גופים פרטיים בלבד. 

באותה תקופה החלו בישראל, כמו במדינות רבות בעולם (בנסיבות גיאופוליטיות ואידיאולוגיות שצר המקום מלפרט אותן כאן) להעביר משאבי תקשורת מידי המדינה לידי גורמים פרטיים. עבודות המחקר הראשונות שלי סביב הדוקטורט וזמן קצר אחריו, התמקדו בטקסטים משפטיים ובאופן הבלתי-שוויוני שבו הם מחלקים את משאבי התקשורת במסגרת תהליך הפרטה זה. בעיקר עניין אותי כיצד המדינה ובמיוחד האליטות התרבותיות שבה עושות שימוש באמצעי התקשורת, גם בעת העברתן לידיים פרטיות, על מנת לקבע את עליונות סדר היום התרבותי שלהן. מה שבלט בישראל הוא שגם חוקי התקשורת הליברליים לכאורה שהפריטו את הפעילות התקשורתית שימרו את השליטה בסדר היום התרבותי-לאומי ובעיקר (אך לא רק) הדירו את המיעוט הפלסטיני בישראל תוך הצגתו כגיס חמישי. ואגב, גם בית המשפט העליון הליברלי לכאורה, נטל חלק בהענקת השליטה על השיח לאליטה האשכנזית. למרות שתקשורת ההמונים היא חד-כיוונית ואין הציבור או פרטים ממנו מביעים את עצמם באמצעותה, בסיטואציה שנוצרה בישראל, סיטואציה בה קבוצה מסוימת משתלטת באופן לגאלי על השיח התקשורתי, קבוצה זו נהנית ממה שניתן לכנות כהגברה של קולה, בעוד המיעוט נותר חסר קול. תהליך זה הפריע, ועדיין מפריע לי גם כיום. 

למזלי הגדול, מהפכת התקשורת המקוונת אירעה בדיוק כשחידשתי את פעילותי המחקרית בראשית שנות ה-2000. אחרי קריירה בשירות הציבורי ובתעשייה, הצטרפתי לאוניברסיטת Penn State  שם התחלתי לבחון את הסדר החדש בעולם התקשורת. מקורותיו הטכנולוגיים של ״הסדר העולמי החדש״ הם כמובן הופעת הטלפון הנייד, שהפך עם השנים לטלפון ״חכם״ והפך את התקשורת המתווכת לעשירה במידע, הידודית, וניידת. במיוחד,הפכה התקשורת בת זמננו להיות, לפחות פוטנציאלית, לכלי ביטוי רב-תיווכי במימדיו. בשלב הזה, אף כי המשכתי לחקור את עולם החקיקה והפסיקה, התחלתי לגלות עניין גובר בשימוש בטכנולוגיה וכיצד שימוש זה מאפשר את הביטוי האנושי אך בה בעת גם מגביל אותו. 

השינוי הטכנולוגי איפשר לי לבחון מחדש את יחסי הכוח במאבק על משאבי התקשורת. אולם הפעם בחנתי זאת לא רק דרך פריזמת השליטה על המשאבים עצמם, אלא גם דרך שאלת ההזדמנות למימוש יכולות בני האדם לבטא את מאווייהם ולהגשימם באמצעות השמעת קולם. כדי להתאים את עולמי המחקרי למציאות הטכנולוגית החדשה, אימצתי את ״גישת היכולות״ שגיבש הפילוסוף ההודי אמרטיה סן והתאמתי אותה לעולם התקשורת. בעזרת תלמידי המחקר המעולים שמצאתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב אליה הצטרפתי ב-2012. בחנו במשך השנים כיצד השימוש באמצעי התקשורת החדשים יכול לאפשר לאוכלוסיות שהודרו עד כה מהשיח התקשורתי להגשים את עצמם ואת יכולותיהם, ומהם המכשולים העומדים בדרכם. הבנו כי לא די בבעלות על מכשיר כזה או אחר כדי להפוך אותו לאמצעי להשמעת קול. במיוחד הדבר נכון לגבי אוכלוסיות שגם כך מוחלש קולן. במחקרים שעשינו ואנחנו עושים בקרב החברה הבדואית, מורות ומורים בחברה הערבית, עולי אתיופיה, קהילת בני המנשה, מבקשי המקלט בדרום תל אביב, ונשים חרדיות ניסינו לזהות מהם הגורמים המעכבים והאמצעים המאפשרים השתתפות במעשה התקשורתי ובשיח החברתי, למי שמשאבי התקשורת לא עמדו לרשותם עד כה.  

אינני יודע אם זהו העיסוק לו כיוונו חברי הילדות שלי, שהכירו את משיכתי לעולם התקשורת. הם גם כתבו שהמקצוע שלי הוא ״רשג״ד״.