על השאלה מתי החלטתי שאני רוצה להיות היסטוריונית קשה לי לענות. אבל במבט לאחור הרגע המכריע היה אולי כאשר לקחו אותי הוריי לטיול בלונדון כשהייתי בת 12 והלכנו לראות את ההצגה המפורסמת של אגתה כריסטי מלכודת העכברים שרצה אז "רק" 26 שנים. העלילה הבלשית הפנטה אותי ומאז התמכרתי לתעלומות מכל הסוגים. האפשרות לעבוד כחוקרת במשטרה או בלשית פרטית לא עלתה על דעתי, עם זאת, כי אם נודה על האמת זה פשוט מפחיד מדי. אבל עדיין נמשכתי לתעלומות. לקח לי זמן לקשר את ההתלהבות שלי מהיסטוריה ובאופן מיוחד מזו של אפריקה למשיכתי לתעלומות ולספרות בלשית ולהבין כי המחקר ההיסטורי הוא עבודת בלשות רק ללא הסכנות הכרוכות בה משום שכל מושאי המחקר "מתים באופן בטוח".

בתחילת דרכי חקרתי את שלטונו של משטר וישי במערב אפריקה הצרפתית, נושא שככל הנראה משך אותי בגלל הסתרתה של אמי במנזר בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אחר כך עברתי לעסוק בחיילים האפריקאים ששירתו בצבא צרפת בזמן מלחמות הדה-קולוניזציה האכזריות בהודו-סין ובאלג'יריה. אולם רק לאחרונה הגעתי לנושא מחקר שמקשר באופן מוחלט בין המקצוע שלי כהיסטוריונית ותחביבי הבלשות שלי. בשלוש השנים האחרונות המחקר שלי מתמקד בהיבטים שונים של חקירות רצח במערב אפריקה הצרפתית. אין זה מקרה שהגעתי לנושא זה בשלב מתקדם יחסית בקריירה שלי. לפני עשרים שנה ייתכן מאד שנושא כזה היה נחשב לא רציני מספיק. למרבה המזל, המחקר ההיסטורי מתרחב כל העת לתחומים נוספים וכיום יש הכרה בכך שלמעשה כל היבט של החיים הוא חלק מהסיפור הגדול של ההיסטוריה האנושית.

מחקרי מתמקד בשני כיוונים עיקריים – האחד הוא התהליך של חקירת הרצח.
תהליך זה מלמד רבות על היחסים הקולוניאליים במושבות צרפת ועל הבדלים ולעתים גם דמיון מפתיע בין התפיסות של מוות אלים וחקירתו בקרב השליטים הקולוניאליים ובקרב החברות האפריקאיות עליהם שלטו. בחינת השימוש במדע פורנזי, חקירות עדים והיחס לעדויות שהפקידים הקולוניאליים תפסו כבלתי הגיוניות תורמת רבות להבנה של יחסי הכוח במושבות ושל הניסיון, הכושל לרוב, של המשטרים הקולוניאליים להכניס סדר במערכות חברתיות אותן לא הצליחו להבין בעיקר משום שהיו כבולים בתיאוריות הגזע והעליונות הלבנה של תקופתם.

הכיוון השני של מחקרי הוא האופן שבו חקירות רצח יכולות לספק לנו תובנות מרתקות לגבי נושאים שונים הקשורים להיסטוריה חברתית. אחת הבעיות במחקר ההיסטורי באפריקה היא העדר מקורות לגבי קבוצות מסוימות בקרב הנתינים הקולוניאליים, כמו למשל ילדים, נשים או גברים שלא הועסקו במערכת הקולוניאלית. המסמכים הרבים שמייצרות לפחות חלק מחקירות הרצח מספקים לעתים מקור בלתי נדלה של מידע על קבוצות אלה. בעדויות רבות  ובדו"חות משטרתיים ופסיכולוגיים המלווים חקירות רצח ניתן למצוא תיאורים של חיי יומיום של נתינים קולוניאליים שבדרך כלל לא עניינו את המשטרים הקולוניאליים ולכן הם נעדרים מסוגים אחרים של מקורות.

במסגרת אחת מהפרשיות בהן אני עוסקת נערכה, בשנת 1936, חקירה חוזרת מקיפה של היעלמותה של ילדה בת  13 שנה קודם לכן בעיר אבומיי שבדהומיי (בנין של ימינו). על פי העדות של האישה שראתה אותה אחרונה, ידידה של דודתה, הילדה יצאה מאוחר בערב מבית אותה ידידה ומכיוון שחששה ללכת בחושך, האישה הורתה לה לעקוב אחרי אדם שעבר במקרה עם עששית. מאז הילדה לא נראתה עוד. החקירה הלכה והסתבכה לאחר שהדוד של הילדה האשים מנהיג אפריקאי בעל עוצמה רבה בכך שהוא הקריב את הילדה בטקס עתיק שהיה נהוג בתקופה הקדם קולוניאלית ושאותו הוא החליט לחדש. אותו מנהיג הכחיש את המיוחס לו ולבסוף שוכנעו הפקידים הקולוניאליים שניהלו את החקירה בחפותו. המסמכים הקולוניאליים אותם קראתי עד עתה לא מספקים את פתרון התעלומה. ראיונות שערכתי בעיר בה התרחשה הפרשה רק הצליחו לבלבל אותי עוד יותר בשל הגרסאות השונות שניתנו לי ושבחלקן לא היו לחלוטין אפשריות (על פי צורת המחשבה המערבית שלי). התסכול שלי היה רב אך הזכרתי לעצמי שבמחקר ההיסטורי תמיד יהיו תעלומות בלתי פתורות ושהמטרה שלי כהיסטוריונית איננה בהכרח לפתור את התעלומה אותה אני חוקרת אלא להעשיר את הבנתנו לגבי החברה שבקרבה היא התרחשה. החומר הרב והמרתק שיצרה חקירת הפרשה חשף היבטים רבים של חייה הקשים של הילדה עד להיעלמותה, ניצולה על ידי דודה ודודתה ואדישותו של הפקיד הקולוניאלי האחראי על האזור לגורלה. כך שלמרות שייתכן שלעולם לא נדע מה עלה בגורלה, הרי שלפחות יתרחב הידע שלנו על חייה וחיי ילדים דומים לה תחת המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

ההצגה מלכודת העכברים נכנסה השנה לשנתה ה- 66. מאז אותה התלהבות ראשונית שלי מתעלומות בלשיות עברו, אם כן, 40 שנה – מחשבה מדכדכת למדי. לשמחתי, המחקר שלי על חקירות רצח הצליח להחיות מחדש את ההתלהבות הזאת. וגם אם כהיסטוריונית אינני יכולה לאסוף את כל החשודים סביב שולחן, בסגנון אגתה כריסטי, ולהכריז בביטחון מי מביניהם הוא הרוצח, הרי שתקוותי היא שבאמצעות המסמכים הרבים שייצרו חקירות רצח בתקופה ובאזור בו אני עוסקת, אצליח להרחיב את הידע שלנו על נשים, גברים וילדים שלרוב נדחקו החוצה מהתיעוד הקולוניאלי.