"לא הייתי רוצה שתהיה לי אמא כזו", כתב אחד המגיבים בטוקבק. "וגם לא הייתי רוצה אישה כזאת. מבחינתי קודם כל משפחה ושהעולם ייחרב".
"למה מתפארים באישה שתגן על אחרים לפני ילדיה?" שאלה טוקבקיסטית אחרת. "אמא זאת אמא! לא הייתי רוצה להיות ילדה שלך".
התגובות המתלהמות פגעו בהדס גוזלן. עור הפיל שהיא מנסה לעטות על עצמה עוד לא עבה דיו. היא אמנם מונתה לקצינת הביטחון הראשונה במועצה אזורית ביהודה ושומרון, אבל לפני הכל היא אמא. על מה יצא קצף הקוראים? על המשפט הבא שציטט ממנה כתב "ידיעות אחרונות" אלישע בן־קימון בידיעה על מינויה: "אני בטוחה שבאירועים אדע לפעול לפי סולם ערכים וסדר עדיפויות מוגדר. ברור לי שבאירוע טרור ארוץ להגן על התושבים לפני שאגונן על ילדיי".
הדס, זה משפט קיצוני, לא? אולי הקוראים התרגזו בצדק.
"במקרה של אירוע אצא לתפעל אותו. זה תפקידי. אבל אדאג שהילדים שלי יהיו בטוחים. האמת שאם הם יישארו עם אבא שלהם, שהיה קצין קרבי ונושא נשק גם כיום, הם יהיו בטוחים מאוד. למה לא מתבטאים כך נגד חבר כיתת כוננות שקופץ בזמן אירוע ומשאיר את האישה והילדים חשופים? הילדים שלי יותר מוגנים מילדיו של חבר כיתת כוננות. הם נשארים בבית עם גבר לוחם".
גם בלי התגובות האלה, לא קל לה עם החשיפה. היא מקפידה לציין שהסכימה להתראיין רק כי לחצו עליה מהמועצה. בת 29, אם לארבעה, על אוזניה עגילים עם שמות בנותיה הגדולות, רונה וגיאה. השתיים גאות מאוד באמא הקב"טית. שני הקטנים יותר, רפאל ונויה, עוד יתגאו בעתיד.
גוזלן משדרת נשיות גם בנעלי בוקרים. מפגינה סמכותיות לצד עדינות, גם כשהיא יורה באקדחה במטווח. כך פתחה את יום שני השבוע, שבו ליווינו אותה. עוד לא תשע בבוקר והיא מנהלת את המטווח החודשי של המועצה. יורה לא רע באקדח ה"גלוק 43" הקטן שלה. נשארת יציבה ורגועה גם כשהוא רושף אש ותרמילים עפים לכל עבר.
לפני שלוש שנים השתחררה מצה"ל בדרגת סרן כקצינת שלישות חטיבתית. "הייתי נוסעת כל יום מתומר בבקעה לנצרת. זה היה טירוף עם הילדים. אחרי הרבה לבטים החלטתי לעזוב את הצבא, למרות שהייתי חתומה על קידום. בצבא כל שנתיים מחליפים תפקיד ומקום. זה לא קל. פה אני במקום אחד, וקרוב לבית. האמת שאני מרגישה הרבה יותר שליחות בתפקיד הקב"טית. זה ממש להגן על הבית".
אזעקה בשתיים בלילה
את דרכה במחלקת הביטחון של המועצה אזורית בקעת הירדן החלה לפני כשלוש שנים, אז מונתה למנהלת מוקד החירום. בהמשך הפכה לקב"טית מוסדות החינוך במועצה ולסגנית קצין הביטחון. עכשיו, כשהקב"ט גדי כ"ץ יוצא לפנסיה, אחרי 21 שנה בתפקיד, היא נכנסת לנעליו. "ראיתי איך היא צומחת", אומר כ"ץ, "ראיתי את קור הרוח שלה, את היכולת לנהל בעת חירום ושגרה, וידעתי שהיא המתאימה ביותר להחליף אותי. נערך מכרז פנימי והיא עברה אותו. אני שמח מאוד ובטוח שהיא תצליח. זה לא תפקיד קל עם הילדים, אבל יש לה גיבוי רציני מהבית".
הגיבוי עומרי גאה לתמוך ברעייתו. "לא רק שתמכתי אלא דחפתי", הוא אומר. "אני עובד כקבלן גדרות. בשנים הראשונות של העסק עבדתי קשה מאוד והייתי חוזר הביתה רק בסופי שבוע. הדס נשאה לבד בעול גידול הילדים. עכשיו, כשהעסק כבר יציב, אין סיבה שלא אהיה זה שנמצא יותר בבית והדס תעשה את מה שהיא אוהבת וטובה בו. יש אנשים שמנהלים במרות ויש אנשים שמנהלים באהבה. הדס מנהלת באהבה".
הדס: "בן הזוג שלי כל הזמן דחף קדימה ועודד. בזמן החפיפה היו לילות שהייתי חוזרת הביתה ובוכה שאולי אני לא מתאימה לתפקיד. חששתי שלא נסתדר עם הילדים, שלא אצליח לשלב בין התפקיד למשפחה. אני אמא לביאה. אמא שמאוד מחבקת את הילדים. חשוב לי מאוד להיות בכל האירועים שלהם. אבל עומרי כל הזמן הרגיע אותי ואמר: 'אני פה, אנחנו יחד'".
הם נפגשו בצבא. עומרי היה מ"פ בשריון והדס קצינת שלישות. הרומן פרח והם נישאו כשמלאו להדס 21. הוא השתחרר והיא המשיכה בקבע עד אחרי לידת הילד השלישי. "אני במקור מעמק יזרעאל. עומרי מהבקעה. לפני שש שנים עברנו לתומר. היום אנחנו קרובים להורים שלו ולאחיו וגם לאחותי שבאה בעקבותיי לבקעה. כל בני המשפחה, יחד עם החברות שלי, מסייעים לנו עם הילדים. גם ההורים שלי מגיעים לפחות פעם בשבוע לעזור. הם מאוד גאים בי. אנחנו ארבע בנות ואמא שלי חינכה אותנו שבנות יכולות לעשות הכל". גם תושבי בקעת הירדן תומכים בה. אנשים עוצרים אותה, לוחצים יד, מאחלים בהצלחה.
כאישה את בטח מקבלת גם תגובות פחות מלבבות.
"רוב התגובות היו מפרגנות. את התגובות הפחות נעימות אני לא מקבלת ישירות. לאנשים קשה לומר את דעתם בפנים, אז מדברים מאחורי הגב. תכלס, זה עוד יותר פוגע. הגיעו אליי תגובות כאלה גם מחברים שאני עובדת איתם יום־יום. משפטים כמו: 'זו טעות. היא לא ראויה. היא צעירה מדי. זה תפקיד שלא מתאים לאמא לילדים קטנים'. היו הרבה גברים בוגרי צבא קרביים שרצו את התפקיד הזה. לכן השתדלתי להנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב. ייאמר לזכות המועצה וראש המועצה, דוד אלחייני, שגם מחלקות אחרות במועצה מנוהלות על ידי נשים: הרווחה, החינוך וההנדסה. גם לתפקיד מנהלת המוקד התמודדתי במכרז מול גברים. למזלי ולשמחתי נבחרתי אז, ונבחרתי עכשיו. בקורס קב"טים אמרתי למדריך שאני אמורה להיות קצינת הביטחון האזורית של הבקעה. הוא היה בהלם. 'מה, את תהיי קצינת הביטחון של כל הבקעה?' עד שזה לא קרה בפועל הוא לא האמין".
הקורס נערך במעלה החמישה מטעם אוניברסיטת אריאל ובהנחיית משטרת ישראל ומשרד החינוך. "במשך חודשיים בקושי הייתי בבית. למרות המרחק הקפדתי לחזור כל היום הביתה. הייתי יכולה להישאר לישון במלון, אבל היה לי חשוב לתת נשיקת לילה טוב לילדים. זה היה על חשבון שעות שינה".
בחודשים האחרונים עשתה גוזלן חפיפה עם קודמה בתפקיד והוקפצה לאירועים ביטחוניים שונים, כמו גם לטיפול בתאונות הדרכים הרבות על כביש 90. "לפני כמה חודשים, בליל שישי, אני מקבלת עדכון על אביר לילה ג' ביישוב ייטב, כלומר חדירה ודאית ליישוב. בדיוק עמדתי יחד עם עומרי והילדים להתחיל קידוש וסעודת ליל שבת. עזבתי מיד את הבית ונכנסתי לרכב. זו נסיעה של כמה דקות. בדרך אני מריצה כל תסריט אפשרי. מאז הפיגוע בחלמיש, הנושא של חדירה מאוד מעסיק אותי. אני כבר רואה בעיני רוחי את הגרוע מכל".
הבקעה היא אחת הגזרות השקטות יחסית ביהודה ושומרון, אך גם שם ידעו פיגועים קשים. ב־2013 נרצח אלוף־משנה (מיל') שריה עופר באירוע חדירה בברוש. ב־2009 נרצחו שני שוטרים, יחזקאל רמזרקר ודוד רבינוביץ', על ציר 90. ב־2002 נרצחו מירי ויעל אוחנה, אם ובתה בת ה־11, בפיגוע חדירה ליישוב חמרה. ב־1991 נרצח החקלאי אבי אושר על ידי פועל שעבד במטע שלו בבקעה. "כשאני נוסעת לייטב, כל הסיפורים האלה רצים לי בראש. כשהגעתי ליישוב הייתי בסערת רגשות, אבל שידרתי קור רוח. פעלתי לפי הספר. וידאנו שכלל התושבים מוגנים ופעלנו מול הצבא ומול כיתת הכוננות וצוותי החירום של היישוב. החדירה נגמרה הפעם במזל רק בפגיעה ברכוש, אבל אירוע כזה יכול בקלות להיגמר ברצח.
"יצא לי לתפעל עוד אירוע משמעותי כמנהלת מוקד החירום. באחד הלילות, בשתיים לפנות בוקר, מעירים אותי מהמוקד שיש אזעקה בבקעת הירדן. מה אזעקה? אנחנו לא רגילים פה לטילים. תושבים מתקשרים בהיסטריה למוקד. אומרים שטיל נפל בארגמן ויש פצועים. בתוך כל הבלגן, תוך כדי איסוף רסיסי מידע, הזעקתי את כל הכוחות. מתברר שהנפילה היתה בירדן, מאוד סמוך אלינו, לכן התושבים שמעו את קולות הנפץ חזק כל כך". מדובר היה בטיל נ"מ שנורה מסוריה לעבר מטוסי חיל האוויר ויורט על ידי החץ. "למדתי המון מהאירוע הזה. למדתי לנהל אירוע במשבר".
תרומות למצלמות אבטחה
גם בשבת האחרונה הוקפצה הדס. באחד היישובים התנהל ויכוח שהחריף למהומה בנוגע להכנסת פועלים פלסטינים בשבת. "היה שם בלגן שלם, ובאתי לעשות סדר בין השכנים. אפילו אירוע פעוט כזה גוזל שלוש שעות באמצע השבת. אבל אני מאוד־מאוד מקווה שלא איאלץ להתמודד עם פיגועי טרור. אני יודעת שיהיה לי קשה יותר בגלל שאני אמא. לצערי כבר נחשפתי למראות קשים בתאונות דרכים. במאי האחרון הייתי בין הראשונים שהגיעו לתאונה על כביש 90. קיבלתי הודעה מהמוקד שתינוק עף מהרכב. המראה היה נורא. זה היה רכב של ערבים ישראלים. האם והתינוק לא היו חגורים ונהרגו במקום. לקח לי זמן לעכל את מה שראיתי. באוגוסט תושב שלנו דרס למוות ילדה בדואית בת 10. הוא היה בהלם. צריך היה לא רק לתפעל את האירוע, אלא גם להזעיק את הרווחה שיטפלו בנהג. תוך כדי ניהול האירוע מאוד רציתי לגשת ולחבק את האחות של הילדה שנהרגה. היא בכתה נורא. אמרתי את זה בקול רם ומישהו צחק עליי. בסופו של דבר לא ניגשתי אליה, לא בגלל שנעלבתי מהצחוק, אלא בגלל שלא ידעתי איך היא תקבל את זה. אני מאמינה שגם קב"ט יכול לבטא חמלה, זה לא פוגע בסמכותיות".
לא תמיד פשוט לה להפעיל מרות מול אנשים מבוגרים שנמצאים כיום תחת סמכותה. אנחנו רואים זאת כשרכב הסיור של מוסדות החינוך מגיע לתדרוך היומי של הסייר. מהרכב יורד סייר מבוגר, חצי חיוך על פניו. הוא מהנהן ספק בגיחוך ספק בקשב לתדרוך של זאת שגילה חצי מגילו. "כשאתה נוסע לגן אתה בודק שכל מרכיבי הביטחון תקינים, השער, האינטרקום, לחצן המצוקה", היא מרימה מעט את קולה ועל פניה מבט חמור סבר. "אתה בודק שאין רשלנות מצד הגננות, שאין ילדים בחוץ בלי השגחה. זה מאוד חשוב. המטרה שלנו משותפת — לשמור על שלום הילדים".
היא קשוחה, אני אומרת לסייר. "היא בסדר", הוא עונה. "יש כאלה שעושות רוח. היא לא. אישה שרוצה שגברים יקבלו את המרות שלה, צריכה להיות מאה אחוז".
מה החזון שלך כקב"טית?
"אני מקווה שאוכל לדחוף הרבה דברים קדימה", אומרת גוזלן. "אחד הדברים החשובים זה מינוף מערך רפואת החירום. אין לנו מספיק אמבולנסים. הייתי באירועים שבהם נאלצנו להמתין זמן יקר וקריטי לפינוי פצועים. אני מקווה לעבות את מערך המתנדבים ולהוסיף עוד אמבולנסים. השאיפה שלי היא גם להגביר את מרכיבי הביטחון. אני עובדת מול הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי – י"א) של כל יישוב. הוא מציג בפניי את הפערים ואני מנסה לסייע. לפעמים אני משיגה תרומות ולפעמים תקציב ממשרד הביטחון. לאחרונה קיבלתי תרומה למצלמות בברוש. זה לא יישוב מוכר, אז משרד הביטחון לא יכול לסייע. עכשיו יהיו שם מצלמות. לאחרונה גם הכנסנו למוקד תוכנה חדשה של וידיאו חי. תושב לוחץ על כפתור החירום בנייד ומיד המצלמה שלו מעבירה תמונות מהזירה. אני מקווה שאצליח להמשיך ולפתח את המוקד. זה הבייבי שלי".
הבייבים האמיתיים של הדס רצים אליה בשמחה בסוף יום הלימודים. "אני מאוד שמחה שאמא מגיעה לעשות תרגילים בבית הספר", אומרת רונה בעיניים בורקות. "אמא לא נמצא הרבה בבית, אבל זה בגלל שהיא עושה עבודה חשובה. כשאני אהיה גדולה גם אני רוצה לעבוד בביטחון במועצה, כמו אמא".
