מאז שהגעתי לנגב כנחלאית אי-שם בשנות השבעים המוקדמות אני מרגישה את המקום הזה כמעבדה לשונית תוססת – מכרה הזהב לחוקרי שפות, להגים, ובלשנות חברתית. מצד אחד, מה שמכונה 'עברית של הפריפריה'; מצד שני מעין שמורה של להגים בדואיים, שונים לגמרי מהלהגים הערביים בשאר הארץ, דומים דווקא ללהגי סיני והמרחב הבדואי בדרום ירדן. בהתחלה כל להגי הנגב נשמעו לי זהים; ועד שהבנתי שהם ממש לא, הם כבר עלו על מסלול של שיטוח (leveling) וחיסול ההבדלים הדיאלקטליים הייחודיים, כתוצר לוואי של תהליך העיור המואץ מאז שנות השבעים. כמחצית מהמשפחות שישבו עד אז בקהילות פזורות נפרדות עברו לעיירות, עם מוסדות ושירותים משותפים. במרחבים הציבוריים התפתחה שפת נגב גנרית למדיי, נטולת רבים מהמאפיינים הייחודיים של מרכיביה. יתר על כן, היא מושפעת מלהגים חיצוניים, בעיקר של אמצעי התקשורת, של המורים הרבים שבאים לכמה שנים מהמשולש ומהגליל, ושל נשים שעוברות לגור בנגב בעקבות נישואין ומקימות משפחות פה. בעקבות השינויים המהירים שחלים בשפה, הדור הצעיר, בעיקר בעיירות, מתקשה בהבנת הלקסיקון המסורתי של הזקנים, שחלקם אף נשאר בפזורה.
בשל הצורך הדחוף לתעד ולחקור את להגי הזקנים, בתחילת דרכי המחקרית התמקדתי בלשון המסורת הסיפורית והשירית והעולם החצי נוודי שהיא מייצגת. בעזרת שני מענקים מטעם הקרן הלאומית הוקלטו, תומללו ונותחו מאות שעות של סיפורי עם, סיפורים אישיים, היסטוריה משפחתית ושבטית, שירה בדואית מסורתית שהצטברו לקורפוס ענקי וספר על השונוּת הלשונית בנגב. נעזרתי בסטודנטים שריאיינו והקליטו את קרוביהם הקשישים, ובהקלטות עולים בבירור פערים בין-דוריים לשוניים ותרבותיים. בהמשך התגלו גם הבדלים קוגניטיביים ע"י ד"ר לטיציה צ'רקווליני (אז דוקטורנטית בהנחייתי) בתפיסת המרחב: צעירה ששואלת את אמה איפה השאירה את התיק עשויה לקבל תשובה כגון 'מזרחית לדלת'. זה מעיד על התמצאות מרחבית באמצעות רוחות השמיים ולא, כפי שאנחנו יותר רגילים היום, באמצעות מושגים כגון 'שמאל' ו'ימין'. המסורת הבדואית אף מעידה על עליונות ברורה לציר מזרח/מערב – א-פרופו הכנס הפקולטי המתקרב, ובו ארצה להציג נושא זה. ספוילר: הציר צפון/דרום, שולי מאוד בספרות העממית הבדואית העל-מקומית, התחזק בסיפורים אישיים של הדורות האחרונים. אולי בשל הגיאוגרפיה הצפון-דרומית המובהקת של ישראל?
החשיפה לתקשורת בין-דורית הובילה אותי לשפת הצעירים הפנימית. המקשיב מן הצד עשוי להתרשם שזה בליל כאוטי של ערבית ועברית, ולייחסו לעצלנות, שליפת המילה הראשונה שבאה לראש במקום להיצמד לשפה אחת. שהרי ברור שכל דובר משכיל מסוגל לנהל שיח חד-לשוני, בערבית עם ילדים קטנים בבית ובעברית עם דוברי עברית חד-לשוניים. אז למה לערבב? המניעים לתופעה המכונה 'חילופי צופן' והאופיינית לקהילות דו-לשוניות נחקרו במקומות שונים בעולם. למשל, השיח המעורב יכול לשמש סמן השתייכות והזדהות אתנית. ייחודית ומרתקת פה חשיבות האיזון בין השפות: אם כמות העברית בתמהיל דלה מן הרצוי, הדובר מסתכן ביצירת דימוי של מי שאינו רהוט בעברית, מה שיפגם ביוקרתו. מצד שני, אם יגזים במינון העברית, ייתפס כמתנשא ומתחכם במקרה הטוב, ואולי אף כמשתכנז שוויתר על זהותו הלאומית כערבי. המינון האופטימלי דינמי ורגיש להקשרי השיח, לנושא השיח ולמידת הרשמיות. התרשמתי שהתמרון הכרוך בסגנון החילופים גורם הנאה ותחושת סולידריות אך דורש אימון תמידי: דובר שיצא לכמה שנים ללימודים בחו"ל לא יוכל בשובו להשתלב מיד בשיח החילופים – עליו לטפח את המיומנות מחדש; כמו המבקש להצטרף למעגל בריקודי עם – עליו לעמוד מן הצד ולקלוט את המקצב לפני שישתלב.