Memory Activism: Reimagining the Past for the Future in Israel-Palestine

מאת ד"ר יפעת גוטמן, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון

ספרה של ד"ר יפעת גוטמן מציע עדשה חדשה לחקר סכסוכים המתמקדת בזיכרון קולקטיבי ככלי לשינוי פוליטי בידי תנועות חברתיות. בעוד חוקרים רבים בחנו זיכרון קולקטיבי ככלי בידיהן של אליטות לביצור כוחן, המחברת בוחנת כיצד הוא עשוי לשמש דווקא כ"נשק של החלש", וזאת באמצעות המקרה של אקטיביזם של זכרון הנכבה בישראל של שנות האלפיים. הספר מציע את המושג "אקטיביזם של זיכרון" לתיאור מגמה על-לאומית בעשורים האחרונים של תיעוד והנצחה של היסטוריות אלימות ושנויות במחלוקת על ידי קבוצות חברה אזרחית הדורשות מהמדינה להתמודד עם העבר למען עתיד טוב יותר. מבחינה תיאורטית, מושג זה מציין לפי גוטמן את ההזכרה האסטרטגית של עבר שנוי במחלוקת מחוץ לערוצי המדינה למען השפעה על השיח הציבורי והפוליטי בנוגע לבעיות ההווה. "אקטיביזם של זיכרון" מחבר בין לימודי זיכרון והספרות על תנועות חברתיות ומציע בחינה מחדש של היחסים בין התרבותי והפוליטי.

המחקר העשיר שמבוסס על עבודת שדה אתנוגרפית, ריאיונות עומק וניתוח שיח, מלווה שלוש קבוצות של "אקטיביזם של זיכרון" - אזרחים יהודים וערבים-פלסטינים - בנסיונן ליישם רעיונות של אמת ופיוס על זכרון הנכבה בישראל של שנות האלפיים. באמצעות סיורים לשרידי כפרים פלסטינים ועדויות של תושביהם לשעבר, שהם פליטים בהווה, מכניסים האקטיביסטים תוכן חדש לפרקטיקות תרבותיות הגמוניות שאף שימשו ככלי לחינוך ציוני: הטיול בארץ ועדות הניצול. למרות שפעילות זו התרחשה באחת התקופות העגומות בתולדות הסכסוך ולצד שיח ציבורי המדיר פלסטינים ותומכיהם, השימוש בזיכרונות מנוגדים פלסטיניים, יחד עם מקורות ידע נוספים, תרם לעליה מפתיעה במודעות הציבורית לסבל הפלסטיני ששלוב בהקמת מדינת ישראל. באופן פרדוקסלי, הפצת הידע על הנכבה התרחשה במידה רבה בשל תהליך החקיקה של "חוק הנכבה" (2011) שנועד לאסור את הזכרת הנושא ולבלום את הפצת הידע עליו. אולם העלאת המודעות לנכבה בישראל אינה שינוי מספק, משום שהפצת הידע לא הביאה עמה הכרה בסבל הפלסטיני או לקיחת אחריות להפסקת העוולות, כפי שמציע מודל האמת והפיוס. במקומן, צומצמו עוד יותר זכויות האזרחים הפלסטינים ותומכיהם.