רק משכתבתי את הכותרת קלטתי כמה היא בלתי נתפסת. זאביק היה צעיר נצחי, מצחיק ללא הרף, יצירתי עד בלי די תמיד עם זיק שובב בעיניו וחצי חיוך על שפתיו. איש מהסוג שברור שתמיד יהיה בסביבה. היכרותנו משתרעת על פני עשרות שנים מימי הראשית והתום של האוניברסיטה (אז אוניברסיטת הנגב) . זאביק היה מורי וחברי ומתווה דרכי באקדמיה. מהמורים הנפלאים ביותר שפגשתי.

יקצר המצע מלתאר בפירוט את מפעלו האקדמי בכלל ובנגב במיוחד. דרכו אפיינה את אותם ימי ראשית לא מקובעים. זאביק - ללא תעודת בגרות אך עם ראש ענק החל את לימודיו בחנויות שבשכונה גימל ששימשו אז ככיתות. הקבוצה שעמה למד הורכבה מהרבה מאד בני קיבוץ משכילים באופן יוצא דופן וקצת מבוגרים יותר מהסטודנט הממוצע. רבים מהם הפכו לחוקרים מובילים.

חייו של זאביק ונשואי מחקרו היו שלובים זה בזה כמעט ללא הפרד. אהבתו הגדולה (מלבד לרבקה בת זוגו ,ילדיו ונכדיו) היתה למדינה ולישראליות, אותה הוויה הנעלמת והולכת מחיינו הציבוריים. רוב כתביו עוסקים בחיפוש אחר שורשי המפעל הציוני ובחשיפה ,כמעט ארכיאולוגית, של רובדי מירקם הישראליות.

מצד מחקר המפעל הציוני, השלב הראשון של זאביק כהיסטוריון,   התחקה זאביק, שהיה מזכירו האחרון של בן גוריון, אחר חידת שורשי הפוליטיקה הישראלית ובמיוחד אחר סוד המנהיגות שהובילה את מפעל התקומה.('שרשי הפוליטיקה הישראלית', 'חזן- חיים של תנועה' , 'החזון והחשבון – בן גוריון בין אידיאולוגיה ופוליטיקה'). חייו נגעו גם בחיי המנהיג הגדול השני של התנועה הציונית: זאב ז'בוטינסקי שזאביק ,בן למשפחה בית"רית, נקרא על שמו ואף הקדיש לו ספר ('כשז'בוטינסקי פגש את טרוצקי') . ספר זה שהוא שילוב של מחקר הסטורי ודמיון ספרותי הוא אחת ההמחשות לעובדת היותו של זאביק חוקר אך גם מושך בעט סופרים. הכתיבה, בניגוד לאנשי אקדמיה רבים, היתה קלה לו, והוא ניחן בכישרון ביטוי מעולה ובשפה עשירה וקולחת במיוחד.

מצד הישראליות זאביק היה בן הדור האחרון שנולד בארץ בטרם היות המדינה, בחייו יש מכל מרכיביה של ישראליות זו. בן למשפחה בית"רית שהשנים המעצבות בחייו היו בקבוץ רמת הכובש, קצין בצבא שלחם בששת הימים, בהתשה, ביום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. מרכיבים שלוז שידרתם קופל בהיות נושאיהם עליתא מגויסת במובן הישן והטוב של המילה. במחקריו על הישראליות ניתן לאתר את הזווית המרוחקת המחקרית ולצידה את כאבי האוהב, תוכחתו והתפכחותו. זהו השלב השני של כתיבתו ההסטורית. בשלב זה נכתבו ספרים ששמם מעיד על רגשותיו של הכותב: 'עיצוב הישראליות', 'יקיצה: חלום המדינה ומה שיצא', 'היינו התקומה' . היו אלה ספרים שנכתבו בפריסה רחבה כיאה להסטוריון בשיא בשלותו שהוא גם מורה לדור.

ב-1993 התבקש זאביק על ידי המועצה להשכלה גבוהה להפוך את 'מכללת הנגב' ,שהיתה שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון, למכללה עצמאית. זאביק הגדיל עשות וייסד בה את המכללה האקדמית ספיר שהוא כיהן כנשיאה עד לשנת 2011. בהיותו מראשוני המרצים באוניברסיטת בן גוריון בה לימד, תחילה כעוזר הוראה של פרופ' אביתר פריזל, עד לדרגת פרופסור מן המניין וגם כנשיא ספיר, ייחס זאביק חשיבות עצומה לנושא ההוראה באקדמיה. בתקופה שבה רבים וטובים באקדמיה נדו בראשם לעניין ההוראה וראו חזות הכל רק במחקר, נוהג היה זאביק להגדיר עצמו ראשית לכל כמורה. אכן מורה נפלא היה זאביק. רב ידע, מלא הומור, הכיר אינספור סיפורים על נשואי מחקרו, בהם פיקנטים במיוחד, אותם חלק עם תלמידיו, שלמדו ממנו   כיצד לאהוב את ההסטוריה ואת כתיבתה, כסיפור שנסוב בראש וראשונה על אנשים. זאביק מעולם לא התבצר והסתגר בשפע הנוחות המצוי במגדל השן האקדמי. עמדותיו הפוליטיות ומחשבותיו 'על מצב האומה' פורסמו חדשות לבקרים בעיתונות היומית והוא גם נימנה עם מייסדי תנועת 'שלום עכשיו'.

בחייו היה זאביק איש רעים להתרועע. מעגליוחבריו רבים מספור. אבל במישור המאד אישי אי אפשר שלא להזכיר את הזוגיות המופלאה, ההדוקה, המוקירה וארוכת השנים שזאביק חלק עם רבקה "נערתו" ,כפי שנהג לומר, מנוער. רבקה וזאביק חד הם.

זאביק היית לי מורה לחיים וחבר קרוב ואהוב. אמרתי לך זאת עוד בחייך ואני גאה לומר זאת עוד פעם אחת בכתובים.