החלטתי להתייחס ברצינות לכותרת "מיומנו של חוקר" ולכתוב על הפעילות המחקרית שלי   -  כפי שהיא משתקפת ביומן (האאוטלוק ) שלי. אתחיל ממה שהוא אולי מובן מאליו: כמו כולנו, אני מרגיש שאני עסוק מדי, מנסה לעשות יותר מדי, ומתקשה לעשות את מה שצריך "כמו שצריך". עלעול וירטואלי בעמודי היומן מארגן את התחושה הזאת בעמודות ובתאים: בין הוראה לשעות קבלה, פגישות עם תלמידי התואר השני והדוקטורנטים והטיפול האינסופי בענייני מנהלה אקדמיים, לבין הסעת הילדים ושאר מטלות הבית, "יומנו של החוקר" בגרסת האאוטלוק מתאר לוליינות אין סופית בניסיון לאלץ את היום לאפשר יותר. ובכל זאת, כמעט מדי שבוע אני מצליח לפנות יום עבודה (ואפילו יומיים) לפרויקט המחקרי העכשווי שלי: מחקר אתנוגרפי אשר מתמקד באוכל הטבעוני של קהילת העבריים האפריקאיים בדימונה.  

              המחקר, אותו אני עורך עם עמיתתי למחלקה, פראן מרקוביץ', נולד בממשק שבין שלושה תחומי עניין שלי שהם אקדמיים ופרטיים כאחת: אנתרופולוגיה של אוכל, טבעונות כתופעה חברתית, ואתנוגרפיה של החיים בנגב. במסגרת לימודי הדוקטורט שלי, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחייתו של אריק כהן, כתבתי אתנוגרפיה קולינרית של העיר הוי-אן שבמרכז ווייטנאם. להוי-אן הגעתי כתרמילאי, והתאהבתי בה מכל הסיבות "הלא נכונות", לפחות מבחינת הדיסציפלינה שלי: העיר ותושביה היו אקזוטיים, מסתוריים ומסבירי פנים; בתי העץ העתיקים ברובע הסיני, הגשר היפאני, והחוף עטור עצי הקוקוס הפכו את העיר למקום היפה ביותר שראיתי. ההיסטוריה של הוי אן כנמל בין לאומי ורב תרבותי מזה אלפיים שנה הציעה קריאה אחרת של תהליכי גלובליזציה וקשרים בין תרבותיים. והאוכל! האוכל... הדגים הטריים, עשבי התיבול מרובי הטעמים, הבישול העדין והמתוחכם, ההשפעה הסינית והמורשת הקולינרית הצרפתית, אשר כוללת בין היתר בגטים טריים וקפה שחור סמיך וריחני...

המחקר האתנוגרפי בהוי-אן נמשך כבר כמעט שני עשורים, ואני מתעד בו את התהליך שבו הופכת עיירה בת שלושים אלף תושבים, אשר מתעוררת מסיוט של חמישים שנות מלחמה, ומשני עשורים של סטגנציה סוציאליסטית, ליעד אשר מושך אליו שני מיליון תיירים בשנה. ההחלטה להעניק להוי-אן מעמד של "אתר מורשת עולמי" מטעם אונסק"ו והשינויים הסוציואקונומיים הדרמטיים אשר מתחוללים בווייטנאם הפוסט-סוציאליסטית מאיצים את תהליכי המסחור  (commodification)  התרבותיים בעיר. הזירה הקולינרית, דווקא משום שהיא נתפסת על ידי המקומיים, וגם על ידי נציגי השלטון, כיומיומית, מובנת מאליה ובעיקר לא-פוליטית, אפשרה לי לעקוב מקרוב אחרי תהליכים ותופעות שהם ממושטרים, מפוקחים, מוסתרים ומוכחשים בזירות תרבותיות אחרות.      

  את התובנות התיאורטיות ושיטות המחקר אשר פיתחתי בווייטנאם אני מפנה כעת לזירות מחקר חדשות, ואחד מן הנושאים "החמים" שבהם אני עוסק הוא הפופולריות הגוברת של הטבעונות בארץ ובעולם. בישראל מדובר אמנם באחוזים בודדים, אולם במדיה כבר זכינו לתואר "האומה הטבעונית הראשונה" (בהודו יש עשרות מיליוני טבעונים וכחצי מיליארד צמחונים – אבל מי סופר...). טבעונות בקרב ישראלים מעוררת שאלות לגבי הקשר שבין הימנעות מאכילת מוצרים מן החי ובין חמלה ורגישות לסבלם של אחרים, או דאגה לגורל כדור הארץ. ואכן הזיהוי של טבעונות כפרקטיקה "שמאלנית" מחד, וקבוצות הרשת והפייסבוק המיועדות ל"טבעונים-ימנים" מאידך, מעידות על המתח הזה ועל המאמץ המודע ליישב או לפחות לארגן אותו. בווייטנאם למדתי שטבעונות היא פעולה פוליטית ופרקטיקה של התנגדות למשטר מדכא. גם בישראל טבעונות היא פעולה פוליטית, ואני מנסה להבין את משמעויותיה השונות. 

אולם המקרה של הטבעונות בקרב קהילת העבריים בדימונה הוא  ייחודי. אחד ממנהיגי הקהילה הצביע על מה שהופך אותה ליוצאת דופן כל כך, במשפט הבא:  “unlikely people, unlikely location”. ואכן סיפורם של אמריקאים משכונות העוני השחורות, אשר עוזבים את ארה"ב בעקבות מנהיגם הכריזמטי בן עמי בן ישראל, ועורכים "יציאת מצריים" דרך ליבריה למדינת ישראל, בהתבסס על הטענה שהם עבריים (לא יהודים!) וצאצאי עשרת השבטים השבים למולדתם, ייחודי ומיוחד. אסטרטגיות ההתמודדות שלהם עם הקסנופוביה הישראלית כלפי לא-יהודים, ועל אחת כמה וכמה כלפי שחורים שאינם יהודים, מרתקות ומתוחכמות. למותר לציין שהניסיון של אנשים משולי החברה האמריקאית ליצור אוטופיה שחורה בשולי הפריפריה הישראלית נתקל בקשיים רבים, מעורר בעיות ואף ביקורת אשר נוגעת בעיקר ליחסי הכוח בין נשים לגברים ובין צעירים למבוגרים בקהילה שהיא מהפכנית, אוטופית, ותובענית מאוד.

הטבעונות היא מאפיין בולט של הקהילה ונדבך מרכזי בשאיפתם ל  Edenic lifestyle ("גן עדן עכשיו"), המבוסס על תיאורי גן העדן בספר בראשית, ולחיי נצח. ההימנעות ממוצרים מן החי מגדירה את היחסים בין בני הקהילה, בינם לבין שאר בני האדם ובינם לבין היקום. הטבעונות מאפשרת להם לטפס במעלות של רוחניות וקדושה (“we are ascending”). בדרכם מעלה הם עושים טרנספורמציה ל soul food האפריקאי-אמריקאי והופכים אותו מאוכל של עבדים ומכלי לשעבוד של העניים והחלשים לאמצעי ולביטוי של שחרור וחופש.

מחקרים שנערכו על טבעונות בחברות מתועשות מצביעים על הקושי שבניהול אורח חיים טבעוני בתרבויות שבהן תעשיית המוצרים מן החי היא מובנת מאליה, נפוצה מאוד, זולה, ונגישה. במהלך המחקר אני לומד בהדרגה על החשיבות הרבה של הקהילה בהחלטה וביכולת לנהל אורח חיים טבעוני. לא מדובר רק באידאולוגיה ובדרגת המחויבות הגבוהה אלא גם בהתגייסות הקולקטיבית, בתמיכה, ובהפניית משאבים קהילתיים למחקר ולפיתוח. כך למשל, הטבחית אשר מבשלת את ארוחת הצהריים למאתיים ילדי בית הספר, עושה זאת לבדה מדי יום במסגרת מה שהיא מכנה, "שירות לקהילה", בהתנדבות, וללא תשלום, ואילו מפעל "המותססים" (שהם קריטיים לאספקת ויטמין בי למיניו עבור טבעונים) הוא פרויקט של שני חברי קהילה אשר מבלים חודשים בניסיון לפתח מוצרים חדשים. השבוע טעמתי יוגורט מחלב קוקוס אשר הותסס באמצעות חיידקים פרוביוטיים מתוך קפסולות של תוספי מזון – פיתוח חדשני ואפילו גאוני אשר מבוסס על חומרים זמינים וזולים.           

אנחנו נמצאים בשלביו הראשונים של המחקר וכבר יש כל כך הרבה על מה לספר וכמויות אין סופיות של "מזון למחשבה" ולניתוח. בהמשך נרצה לבלות תקופות משמעותיות יותר בדימונה וללמוד על הממדים הפרטיים יותר של האכילה בבית. מתוכננת גם נסיעה למרכזים של הקהילה באטלנטה ובוושינגטון (למעשה מסעדות אשר בהן מתרכזת הפעילות הקהילתית) ולדרום אפריקה, שם מייסדים שליחים מדימונה קהילות חדשות