בית הדין הארצי לעבודה פסק באחרונה כי יש למחוק את ראש המועצה המקומית רמת חובב מתביעה אשר הגישה עובדת נגד המועצה המקומית ונגד ראש המועצה בבית הדין לעבודה. 

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי לבתי הדין הסמכות לדון בתביעות בין הצדדים ליחסי העבודה – העובד והמעסיק. מאחר שראש המועצה איננו המועצה עצמה הרי שאין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה אישית של עובדת נגד ראש המועצה. בית הדין הארצי לעבודה הבהיר כי גם אם בחוק קיימות סנקציות פליליות נגד בעלי תפקידים אצל המעסיק, אין בכך כדי להקנות זכות תביעה אזרחית של העובד (בר"ע 23184-06-19 מועצה מקומית רמת חובב – קרצ'מר). 

בכך ביטל בית הדין הארצי לעבודה את פסיקתו הקודמת בעניין טרנר אשר ניתנה לפני כ-13 שנים (ע"ע 655/06 דוד אטיאס נ' עיריית באר שבע). באותו פסק דין נקבע כי יש לפרש את חוק בית הדין לעבודה באופן רחב המאפשר הגשת תביעות נגד "כל בעלי הדין הנוגעים לעניין", וכל עוד מדובר בתביעה אשר עילתה הוא ביחסי העבודה בין הצדדים. פסק-הדין בעניין טרנר הביא להרחבת המקרים אשר בהן מוגשות תביעות אישיות נגד בעלי תפקידים אצל מעסיקים, גם אם לא היתה לכך עילה אמיתית. נראה כי מטרתן של התביעות האישיות היא לגרור את בעלי התפקידים להליך המשפטי, להגדיל את המשאבים המושקעים מצידו של המעסיק ולהפעיל עליו לחץ בעצם הגשת התביעה, כמנוף להשגת פשרות.  

פסק-הדין בעניין רמת חובב ניתן על בסיס פסיקה קודמת של בית המשפט העליון בעניין רוחם. באותו מקרה בית המשפט העליון פסק כי סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת גם על פי עילת התביעה, אך גם לפי זהות הצדדים. כלומר לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות של עובד נגד מעסיקו (רע"א 2407/17 מורן רוחם ואח' נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ). 

עם זאת, יש לשים לב כי לכלל זה קיימים מספר חריגים, המאפשרים הגשת תביעה אישית בבתי הדין לעבודה. חוק בית הדין לעבודה קובע כי תביעה בגין "לשון הרע" ("תביעת דיבה") בקשר ליחסי עבודה נגד המעסיק או נגד אחד מאלה, תוגש בבית הדין לעבודה: ממונה על העובד, מנהל פעיל בתאגיד, שותף או אחראי על זכויות העובדים. 

כמו-כן, החוק למניעת הטרדה מינית קובע את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה הטרדה מינית או התנכלות על רקע הטרדה מינית, כאשר התביעה היא נגד המעסיק, נגד ממונה מטעם המעסיק או נגד עובד אחר. 

חריג נוסף הוא מה שמכונה "הרמת מסך" בתאגידים. על פי דיני החברות, קיימים מקרים חריגים וקיצוניים אשר בהם מתברר כי בעלי מניות עשו שימוש לרעה בחברה אשר בבעלותם, למשל לצורך הברחת נכסים והתחמקות מתשלום חובות. במקרים אלה ניתן לחייב את בעלי המניות בחובותיה של החברה. החריג של הרמת מסך משמש לעיתים גם כבסיס לתביעות של עובדים נגד בעלי מניות בבית הדין לעבודה. במרבית המקרים תביעות אלה נגד בעלי המניות נדחות. אם מתברר כי לא היה מקום להגשת תביעה נגד בעלי מניות אף מוטלות על העובד הוצאות משפט נכבדות בשל כך כפי שנקבע באחרונה בפסק-דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (סע"ש 39180-05-14  Bunali Phaderm  נ' ניראור ניהול מסעדות ואח'). 

מכל מקום, הדוקטרינה של "הרמת מסך" אף מוגבלת לתאגידים בערבון מוגבל. כך, בפסק הדין בעניין רמת חובב, בית הדין הארצי לעבודה פסק כי לא ניתן להחיל את הדוקטרינה של הרמת מסך על גוף ציבורי כמו רשות מקומית, אשר המבנה המשפטי שלה שונה מזה של תאגיד בעירבון מוגבל.

לפסק-הדין בעניין רמת חובב היתה השפעה מיידית על הליכים בבתי הדין לעבודה. כך למשל בתביעה אשר הוגשה נגד רשות מקומית המיוצגת על ידי משרדינו, הפנה בית הדין את תשומת ליבם של התובעים לפסק-הדין, המליץ לתובעים למחוק את ראש העיר מן ההליך וכך נעשה. 

לסיכום –פסק הדין בעניין רמת חובב צמצם באופן משמעותי את האפשרות להגשת תביעות אישיות (שהן בדרך כלל תביעות סרק) נגד בעלי תפקידים אצל המעסיק. המלצתנו היא כי בכל מקרה של הגשת תביעה אישית, אשר אינה נמנית על החריגים המוזכרים, יש להגיש בקשה למחיקתו של בעל התפקיד מייד עם קבלת התביעה ועוד בטרם הגשת כתב ההגנה.