​הרקע שלי הוא בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכולוגיה הבין-תרבותית. במחקריי אני מתעניינת בבריאותם הנפשית של אנשים המגיעים מרקעים תרבותיים שונים בחברה הישראלית, ובמרבית מחקריי אני מתמקדת בחברה הערבית-בדואית בדרום. אחד הנושאים שעניינו אותי מתחילת דרכי הוא אוכלוסיית הסטודנטים הערבים-בדואים. נקודת הפתיחה של סטודנטים אלה נמוכה במיוחד ומאתגרת, והקשרם התרבותי זר לחלוטין לסביבה האקדמית המערבית האינדיווידואליסטית. כיום אני בוחנת גם את קבוצת בני הנוער, הנשים, המבוגרים הצעירים והמבוגרים הקשישים מקרב החברה הערבית-בדואית, וכן קבוצות מיעוט אחרות בהקשר הישראלי (למשל החברה הערבית הכללית, קהילת יוצאי אתיופיה, החברה החרדית ועוד). במחקרים אלו אני תרה אחר מוקדי קושי ייחודים, משאבים פוטנציאליים, דרכי התמודדות אופייניים ומדדי בריאות ומצוקה נפשיים. באמצעות ממצאי המחקרים אני מקווה להעשיר את הבנתנו בתחומים אלה, ולקדם שירותים מותאמים חברתית ותרבותית.

ללא ספק, החוויות והתנסויות שלי בחיי האקדמיה השפיעו עליי רבות, ועיצבו את העניין המחקרי שלי. ביומן זה אשמח לשתף אתכם באחד הזרעים החשובים שנזרעו בתחילת דרכי, והפכו אותי לחוקרת בתחום הפסיכולוגיה הבין-תרבותית. 

במהלך לימודיי לתואר שני במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הייתי נרגשת ושמחה לרכז את פרויקט "סטודנטיות מתנדבות". בפרויקט זה מוניתי אחראית לפעילות ההתנדבותית של קבוצת סטודנטיות ערביות-בדואיות. תמורת מלגה שימשו הסטודנטיות מתורגמניות למשפחות ערביות-בדואיות שהגיעו למרכז הרפואי סורוקה, וליוו אותן במהלך שהותן במרכז. 

בתום שני חודשי פעילות התברר לי, משיחות עם הסטודנטיות ועם הצוות הרפואי, כי הפרויקט נוחל כישלון. הסטודנטיות הרגישו שהצוות הרפואי אינו מתייחס אליהן כראוי ומתעלם מהן, ופירשו זאת כגזענות על רקע שייכותן לחברה הערבית-בדואית. אנשי הצוות הרפואי, מצידם, ביטאו תחושה של אכזבה, וטענו כי הסטודנטיות הבדואיות עצלניות ואינן מעוניינות לעבוד. היה ברור כי התמונה שהתקבלה בצוות התחברה לסטראוטיפים ולדעות הקדומות הקיימים בחברה הישראלית על החברה הערבית-בדואית. 

מן השיחות למדתי כי הסטודנטיות והצוות הרפואי פעלו על בסיס ערכים תרבותיים וחברתיים שונים, ואלו הובילו לפערים בציפיות ובהתנהגויות. את הסטודנטיות הניע הערך התרבותי המעודד התאמה להקשר הקיים והשתלבות ללא הפרעה וללא בולטות: הן ציפו שהצוות יפנה אליהן כשיזדקק לעזרתן ויפרט את צרכיו. מהשיחות עם הצוות הרפואי היה ברור, כי הערכים התרבותיים המניעים אותם הם אקטיביות ויוזמה, והם ציפו שהסטודנטיות ינצלו הזדמנויות שונות לעזרה מיוזמתן. מכיוון שלתפיסתם הסטודנטיות הן האמורות ליזום את הפעולה, לא ביקשו מהן לעזור.

בעבודתי עם הסטודנטיות והצוות ניסיתי להאיר את הערכים השונים שהניעו כל אחד מהצדדים במפגש הבין-תרבותי הייחודי, ושהובילו להתנגשות ציפיותיהם. ניצלתי את ההזדמנות כדי להבהיר לכל צד את מחשבותיו ותחושותיו של האחר, באמונה שהבנה כזאת תוביל לגיוס מחודש של כל אחד מהצדדים למשימה שהוגדרה. ואכן, לאחר השיחות פנו אנשי הצוות הרפואי אל הסטודנטיות ישירות, הסבירו להן את הנדרש בפירוט והכווינו אותן למשימות המצופות מהן. הסטודנטיות, מצידן, יזמו יותר פעולות מעצמן, ופנו לצוות בהזדמנויות השונות כדי להציע את עזרתן.

לסיכום, למרות התחושה הראשונית של כישלון הפרויקט, בסוף אותה השנה יכולתי לסכם כי הייתה זו שנת התנדבות מוצלחת, מלאה בסיפוק ובחוויות חיוביות לשני הצדדים – וגם לי. מציאת השפה המשותפת באמצעות הבנת האחר והניסיון לגשר על הפערים הפכו את הקערה על פיה, ולמרות תחושת התסכול הראשונית נוצרה עבודה מאומצת, משותפת, מספקת ומלאה חוויות חיוביות. ההתנסות חשפה לפניי עד כמה מכריע חוסר התקשורת העלול להיווצר במפגש בין אנשים מרקעים תרבותיים שונים (למרות הקרבה הפיזית והגאוגרפית), ועד כמה הוא יכול לחזק את הדעות הקדומות הקיימות – שני דברים המגבירים, בתורם, את היחסים המתוחים והעוינים בין הקבוצות, ופוגמים, לפיכך, במרקם החברתי בכלל ובהסתגלותם והשתלבותם של אנשים מקבוצות המיעוט בפרט. אך התנסותי האישית מעידה כי חשיפת שתי הקבוצות התרבותיות זו לזו אפשרה להן לגשר על הפערים שביניהן ולבסס הבנה הדדית, וכי חשיפה כזאת יכולה לקדם תקשורת ויחסים מיטיבים בין תרבויות.​