בעודי כותבת מילים אלו, ברדיו מדווחים על עוד ועוד אזעקות "צבע אדום" בעוטף עזה. הבוקר (שבת 4.5.19) נורו מאות מטחים לאזור עוטף עזה. אני מתארת לעצמי את ההורים שיצאו עם ילדיהם לגן השעשועים בבוקר שבת שמשית, ולפתע מצאו עצמם נסים בבהלה למרחב המוגן. האם הספיקו לאסוף את כל ילדיהם ב15 השניות שיש להם ולהגיע למרחב המוגן? מה הרגישו? מה חשבו? מה הסבירו לילדים? אני גם חושבת על האמא שבהיריון, שמצפה לילדה השני, שחרדה כעת עם האזעקות המרובות ונכנסת עם בתה הפעוטה בריצה למרחב המוגן. אייך תגיב? כיצד זה ישפיע על הרך הנולד? כיצד זה ישפיע על בתה הבכורה? אלו שאלות אותן אני חוקרת בימים אלו, במחקר, הנתמך ע"י הBSF, העוסק בהולדת ילד שני במשפחה. במחקר זה, אני בוחנת את התהליכים המתרחשים כתולדה של הרחבת המשפחה, באופן כללי, ובפרט כאשר מתרחש בסביבת עימות בטחוני, המאופיינת בלחץ מתמשך.
החלטתי ללמוד פסיכולוגיה בעת שירותי הצבאי כאשר עבדתי עם חיילים מאוכלוסיות מצוקה וראיתי עד כמה לסביבת החיים המוקדמת חשיבות להתפתחותם העתידית. זו גם הסיבה שהמשכתי ללימודיי תואר שני, דווקא בפסיכולוגיה התפתחותית. תחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסק באבחון וטיפול בילדות המוקדמת ובעבודה טיפולית עם הורים וילדים. המשכתי ללימודי דוקטורט בUniversity of Surry אשר בבריטניה, שם חקרתי את ההסתגלות של ילדים שמשפחותיהם היגרו מהודו לאזור לונדון, תוך התייחסות לאופן בו היחסים עם ההורים, והסתגלות ההורים לתרבות הבריטית (אקולטורציה) השפיעו על התפתחותם. לאחר שובי לארץ, השתלבתי במחלקה לפסיכולוגיה ובמקביל יצאתי להתמחות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית (בבית חולים ברזילי ובסורוקה). הייתה זו תקופה אינטנסיבית, אך ללא ספק משמעותית בעיצוב הזהות המחקרית שלי. אני רואה חשיבות מכרעת בשילוב בין מחקר, הוראה וטיפול. לשמחתי, כיום, מודל הScientist Practitioner הוא מרכזי בתחומים הטיפוליים במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. היותי חוקרת-מטפלת, מוביל לכך שאני מביאה אל העשייה הטיפולית את הידע המחקרי העדכני, כולל ידע מתוך המחקרים המתבצעים במעבדה שלי. ואל המחקר, את השאלות שעולות בטיפול ובמפגש עם האוכלוסיות השונות. היותי חוקרת-מטפלת מקישה גם על אופן ההוראה. החומרים הקליניים העולים בטיפול, ממחישים ומבהירים לסטודנטים את הידע התיאורטי הנלמד.
במחקריי, אני חוקרת את התפתחותם הרגשית והחברתית של ילדים בגיל הרך, במשפחות החוות קשיים הנובעים ממצב הילדים (כדוגמת ילדים עם בעיות האכלה, תינוקות שנולדו טרם זמנם- פגים), והן ממאפייני הסביבה (משפחות מתרבויות שונות, משפחות הגרות באזורי מתח כרוני כדוגמת עוטף עזה), תוך דגש עיקרי לקשר אם-ילד ואב-ילד כגורמי סיכון וחוסן. מחקרים אלו בעלי תרומה מחקרית כמו גם אימפליקציות טיפוליות. חשוב לי לכלול במחקרי אבות להם תפקיד משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הרך. מחקריי מאופיינים בשילוב בין עבודת שדה אינטנסיבית בה נאספים הנתונים לבין עבודת מעבדה מדוייקת, בה מנותחים החומרים שנאספו. מכיוון שחלקים עיקריים במחקר, כוללים ניתוחים סטטיסטים מורכבים, כל מחקר דורש השתתפות של מאות משפחות. בכל מחקר, יוצא צוות סטודנטים, אשר עובר הכשרה מתאימה, לשטח, פוגש הורים וילדים בבתיהם, או במסגרת קהילתית אחרת (לדוגמא טיפת חלב), האימהות והאבות עוברים ראיונות, עונים על שאלונים, והילדים עוברים מספר הערכות התפתחותיות. בנוסף לכך, מצולמות אינטראקציית הורה-ילד על מנת להעריך ולנתח את מאפייני היחסים בניהם. חשוב לציין כי בעבודה מחקרית זו, מעצם היקפה הנרחב, לוקחים חלק דוקטורנטים, מסטרנטים, וסטודנטים לתואר ראשון.
עצם החיים בדרום, והעבודה שלי כפסיכולוגית התפתחותית-קלינאית המטפלת באוכלוסיה בדרום, מחזקים בי את הרצון להעמיק ולהבין את האוכלוסיות החיות בנגב. בשנה האחרונה התחלתי לחקור את ההתפתחות של ילדים בדואים שנולדו פגים. במחקרים קודמים מצאתי כי אימהות בדואיות שילדו פגים מראות רמות גבוהות של דכאון, באופן משמעותי, לעומת אימהות יהודיות או אמהות בדואיות שילדו במועד. ממצא זה מדאיג במיוחד נוכח ממצאים נוספים שנמצאו במעבדה שלי, לגבי פגים באוכלוסייה היהודית, אשר הראו כי למצב הנפשי של האימהות ולתפקוד המשפחתי חשיבות משמעותית בהתפתחות הקוגניטיבית והחברתית של הפעוטות. נושא זה מעולם לא נחקר בחברה הבדואית. אני מקווה כי הידע שיופק מהמחקר יתרום הן בהיבט המחקרי להבנת התפתחות במרחב רב תרבותי והן ברמה הטיפולית בפיתוח תוכניות התערבות מותאמות לאימהות בדואיות.
לאחרונה, הקמתי את "דואט- מרחב רפלקטיבי ליחסים", מדובר בפלטפורמה שמשלבת מחקר, הוראה וטיפול. המטרה של דואט היא להנגיש את הידע ההתפתחותי שנחשף במחקרים ההתפתחותיים, הן להורים ולאנשי חינוך העובדים עם הילדים, והן לאנשי מקצוע (פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מטפלים פרא-רפואיים) המעוניינים לעבור הכשרות ברמה גבוהה להעמקת הידע לגבי עבודה עם ילדים והורים. בנוסף לאלה, פיתחתי תכנית התערבותית, המבוססת על תכנית אמריקאית (Reflective Parenting Program), שמטרתה לחזק את החיבור הראשוני בקשר הורה-ילד. תכנית זו נעשית במסגרת מפגשים קבוצתיים בהם לומדים המשתתפים דרכים חדשות בהן ניתן להבין את הקשר הקיים בין רגשות, מחשבות והתנהגות, ומפתחים יכולת התבוננות לה חשיבות להבנת עולמם הפנימי של הילדים לצד ההבנה של עצמם בקשר (יכולת המכונה
רפלקטיביות הורית או מנטליזציה). העצירה, ההתבוננות והמחשבה משפרים את יכולת הוויסות ההורי, ובכך תורמים להפחתת הכעסים, ומצבים עוצמתיים אחרים שלא פעם גורמים לתחושת קרע וריחוק בין הורים לילדיהם. התוכנית מועברת כיום, בליווי מחקר, במקומות רבים בארץ. התוכנית מהווה עבורי מימוש של החזון המקצועי שלי - שילוב בין האקדמיה לקהילה, בין מחקר לטיפול. אציין כי פרוייקט זה יוצא אל הפועל גם בזכות התמיכה של Leon and Ben Kaplan Foundation, תמיכה של הBSF, ושיתוף פעולה עם היחידה הפסיכיאטרית לגיל הרך בסורוקה.
לבסוף, אציין כי המחקרים שאני עורכת לא היו יכולים להתקיים ללא צוות הסטודנטים שלי. אני מוקירה ומעריכה את העבודה האינטנסיבית של הסטודנטים, אשר מראים מחויבות, מסירות ומוטיבציה אדירה לעשייה המחקרית והטיפולית כאחד.