הכירו את רחלי בוגנים, בוגרת קרן אייסף, גרה ברמת ישי, נשואה לגבי ואמא לשירה, עומר ויונתן.
כיום רחלי מנהלת את בית הספר עירוני א' בחיפה.
על דרכה המקצועית בתחום החינוך רחלי משתפת: "את לימודי התואר הראשון ותעודת ההוראה עשיתי באוניברסיטת חיפה, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, וסיימתי בהצטיינות. את התואר השני שלי למדתי במכללת אורנים, בחוג לחינוך תלמידים ונוער בסיכון והדרה וגם אותו סיימתי בהצטיינות. את הכשרת המנהלים עברתי באבני ראשה. כיום אני מנהלת חטיבה עליונה זו השנה השישית, ו- 25 שנה עוסקת בתחום חינוך.
הבית הראשון שלי בתחום החינוך היה תיכון מקיף נשר, שם עיצבתי את התפיסה החינוכית שלי וביצעתי מספר רב של תפקידים כשהמשמעותיים ביניהם היו חינוך בכתות אגף שח"ר – כתת מב"ר וניהול שכבה.
בשש השנים האחרונות אני מנהלת את החטיבה העליונה בעירוני א' חיפה. אני יכולה לומר בגאווה גדולה שבית הספר בחמש השנים האחרונות עומד על אחוז זכאות לבגרות מעל ל 93 אחוזים. הנתון הרשמי האחרון מתייחס לתשפ"א – 96.7 אחוזי זכאות לבגרות. מבחינתי המספר הוא לא העניין, אלא הילדים שעומדים מאחורי המספרים. כל בוגר ובוגרת שלנו שהצליחו לסיים עם תעודת בגרות, האמינו בכך שהם מסוגלים ובעבודה קשה והתמדה הצליחו לסיים עם תעודת בגרות מלאה ובכך לייצר לעצמם נקודת התחלה שווה כמו כל תלמיד בארץ.
ביה"ס עירוני א', הוא ביה"ס מצוין המעניק חינוך מצויין לתושבי השכונה שלו. מדד הטיפוח שלנו עומד על 9.6 ולמרות המורכבות, אנחנו מגיעים להישגים יפים מאד. אנו עושים הכל על מנת לצמצם את הפערים החברתיים ולייצר שיוויון הזדמנויות.
תלמיד שהמצב הכלכלי שלו בבית קשה ואין לו אוכל, נאלץ לצאת לעבוד, לכך נדרשת החזקה של צוות שלם כדי שהוא יאמין ביכולות שלו ויתמיד בלימודים.
הצוות החינוכי רואה את הילדים ודואג להם דאגה אמיתית. זה מה שאני אוהבת בעבודתי שאנחנו מצליחים להגיע לכל כך הרבה תלמידים ופותחים בפניהם דלתות לעתיד טוב יותר, ללימודים אקדמיים, לחלום חלומות ולהאמין ביכולת שלהם לממש אותם".
כיצד סיפור חייך משפיע על המנהלת והמחנכת שאת היום?
"אני גדלתי בעיירת פיתוח, מצפה רמון, אי שם בשנות ה- 80. לא פעם כשאני נזכרת בסצנות מהסרט הישראלי "סוף העולם שמאלה" אני מזדהה עם התמונות שם.
עיירות פיתוח בשנות ה- 80 היו מוזנחות ע"י הממסד, המצב הכלכלי, אפשרויות התעסוקה ואפשרויות החינוך היו מוגבלות ביותר. אמי עבדה בדואר המקומי ואבי היה הכבאי היחידי בעיירה. כולם הכירו את כולם ובית הספר היחידי במצפה רמון היה תיכון מקיף עם כתה עיונית אחת, רב גילאית בה למדנו בה יחד תלמידי כיתות י, יא ויב. מצד אחד היה משהו מאד תמים בחיים בעיירה קטנה ומהצד האחר הקיפוח הורגש בצורה חזקה.
מרבית התושבים היו יוצאי ארצות האסלאם, שעבדו במפעל הטקסטיל המקומי בדיוק כמו בשיר "עיירה בדרום" שכתב הלל מיטלפונקט באופרת הרוק "מאמי" ולא היו יותר מידי ציפיות, לא מהממסד ולא מהתושבים.
כנערה לא כך כך הבנתי את הפערים החברתיים הקיימים והזכרונות שלי מנוף הילדות, מכתש רמון המהמם ביופיו, הפעולות בצופים היו זכרונות טובים.
כך בעצם התגלגלתי לגרעין נח"ל של הצופים וגיליתי את ישראל האחרת. מעיירת הפיתוח אל הקיבוץ, אל חברי גרעין שהגיעו מצפון תל אביב ונתניה. אז הבנתי את גודל הפער. את המחסור במשאבים, המחסור באפשרויות ואת מעגל הקסמים הזה שאם אתה לא מצליח לשבור בעצמך, אתה נשאר תקוע ואין לך אפשרות לקדם את עצמך.
אני יודעת לומר בוודאות שכל מה שחוויתי כילדה, החיים בעיירת הפיתוח, המצוקה הכלכלית, היחס הלא שיוויוני שחוויתי, השפיעו מאד על התפיסה החינוכית שלי גם כמחנכת וגם כמנהלת.
הבחירה שלי להיות בבתי ספר עם מדד טיפוח גבוה, נובעת מהמקום שלי לעשות תיקון בחלקת האלוהים הקטנה שלי.
הדרך לצמצום הפערים החברתיים היא בראש ובראשונה בחינוך ובהשכלה. "הבגרות" המדוברת היא לא רק תעודה אלא הכנה לחיים הבוגרים, הענקת הכלים לתלמידים שלנו, האמונה בעצמם, ההתמדה, לא מוותרים גם כשקשה, מוצאים את הדרך ונותנים מענה דיפרנציאלי לכל תלמיד 24/7.
פעמים רבות ההבנה היא שאם אנחנו לא נהיה עבור הילדים שלנו לא יהיה מי שיעמוד לצידם. משפחות רבות טרודות בפרנסה, חלקם עולים חדשים המתמודדים עם קשיים רבים של קליטה ופרנסה, לכן אם באמת רוצים לצמצם את הפערים חייבים להביא את הילדים הללו לבגרות מלאה במלוא מובן המילה.
מהי עמדתך בנושא מאבק המורים והמורות בארץ?
לצערי הציבור לא מעריך את העבודה החינוכית של המורים. מאד קל להסתכל על נושא החופשות ולהאחז בזה. מי שלא מכיר אנשי חינוך מקרוב לא באמת יודע שזאת עבודה שלא נגמרת. אי אפשר להחתים שעון בשעה ארבע ולא לטפל בתלמידה במצוקה, בניסיון אובדני, בהורים טרודים שלא יודעים מה קרה לילד שלהם. העבודה לא מסתיימת בצלצול ולדאבוני אין הערכה לעבודת החינוך.
מורי החטיבה העליונה משתייכים לארגון המורים, ולצערי הארגון טרם החל משא ומתן על הסכם השכר של המורים. אם רוצים למשוך אנשים טובים, מוכשרים שיחיזקו מעמד ולא ישברו לאחר שנה או שנתיים צריך לתגמל בהתאם ולהתייחס למקצוע ההוראה באופן מכובד הרבה יותר ממה שהציבור והתקשורת מייחסים לו.
ספרי על הקשר שלך לקרן אייסף?
כאשר הגעתי לאוניברסיטת חיפה להירשם לתואר הראשון, הפנו אותי לסניף קטן בבניין המדרגה, שבו נאמר לי שסטודנטים יוצאי עיירות פיתוח יכולים לפנות לקבלת מלגת לימודים. מלגת הלימודים היא זו שסללה את דרכי להמשיך ולהתקדם. במקביל למלגת ולפעילות החינוכית במסגרת אייסף, עבדתי ולמדתי.
התמיכה של אייסף סייעה לי לסיים את לימודי בהצטיינות, איפשרה לי להתחיל ללמוד תואר שני ותעודת הוראה במקביל.
אני יודעת שמאז אייסף השתנו קצת פני הדברים, ושמחתי מאד על ההזדמנות שהיתה לנו להכניס סטודנטים של אייסף לעירוני א' לסייע ולתמוך בתלמידים שלנו. הפרויקט עבד בעירוני א' עד לסוף שנה שעברה ואני מקווה שנחזור לשתף פעולה שוב.