אני ודאי לא הילד היחיד שגדל בישראל של שנות השבעים ובלע בשקיקה את ספרי "החמישייה המפורסמת" ו"השביעייה הסודית" של אניד בלייטון. הרקיקים ותועפות הלימונדה (שלא לדבר על פשטידות הבשר וכריכי הלשון הקרה) עוררו את תאבוני, אבל מה שבאמת הצית את הדמיון היה המפגש המסעיר עם נופי אנגליה הירוקה והנעימה – שדות ונהרות, פאבים כפריים ופנימיות נידחות, שונים ורחוקים כל כך מהנוף הישראלי המאובק. האנגלופיליות שלי התעצמה כשהתוודעתי גם לכתביהם של צ'רלס דיקנס, לואיס קרול וק"ס לואיס. כקורא נלהב של ספרי חסמבה ידעתי להעריך, כמובן, את פועלם העיקש של ירון זהבי וחבריו, שסייעו לגרש מכאן את הבריטים הבוגדניים. עם זאת, כחובב חשאי של תה ורקיקים, חשדתי שהיה משהו מר ואולי אפילו נמהר בהחלטה להניס את נציגי האימפריה מפלשתינה-א"י.
לאור חיבתי ארוכת השנים לתרבות האנגלית, אין פלא שבתום לימודי התואר הראשון בספרות אנגלית ובספרות השוואתית באוניברסיטה העברית החלטתי להמשיך לתואר שני בספרות ויקטוריאנית – ואז לדוקטורט בספרות אנגלית – בבריטניה עצמה. הלימודים באוקספורד אפשרו לי לא רק לחוות את הפער בין הדימוי האנגלופילי הזהוב לבין מציאות היומיום, הקודרת לעיתים, באי הבריטי – אלא גם להתחקות באופן עמוק ושיטתי יותר אחר השאלות שהעסיקו אותי בילדותי בנוגע ליחסי הגומלין בין התרבות האנגלית לבין התרבות הישראלית-ציונית. ספרו פורץ-הדרך של אדוארד סעיד, אוריינטליזם (אני זוכר כיצד רכשתי בהתרגשות עותק משלי בסניף סטימצקי ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים) סיפק לי ארגז כלים שאיתו אפשר לבחון את מקומם של ייצוגים תרבותיים קולוניאליים במטרופולין האימפריאלי וגם לחשוב על הקשר בין ספרות לבין זירות תרבותיות אחרות. אבל בהדרגה הבנתי גם כי המודל הקשיח שפיתח סעיד איננו תמיד לוקח בחשבון את כל הניואנסים והסתירות שמהווים חלק בלתי-נפרד מהמפגש הקולוניאלי בין כובשים לנכבשים; איננו מתייחס כמעט בכלל לתרבות פופולרית או לתרבות המונים; וגם איננו מכיר (מטעמים ברורים) במתח הייחודי בין תשוקות קולוניאליות ואנטי-קולוניאליות שאפיין את התרבות הציונית על רקע העימות האלים, הטראגי, עם התנועה הלאומית הפלסטינית.
בעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בדימויי ארץ הקודש בתרבות האנגלית במהלך המאה ה-19, עד כיבוש הארץ במלחמת העולם הראשונה, ניסיתי להראות כיצד אפשר להתאים את המודל האוריינטליסטי לשיח התרבותי, הדתי והפוליטי שהביא את האימפריה הבריטית אל פלשתינה – אבל בה בעת גם הביא את ארץ הקודש לבריטניה. המשכתי לעסוק בשאלות הללו כשהגעתי לאוניברסיטת בן-גוריון בשנת 2001 (אללי, כיצד חלפו-עברו להן עשרים שנה!?) – ראשית כעמית פוסט-דוקטורט קרייטמן, ומאז 2003 כחבר סגל במחלקה לספרויות זרות ובלשנות. את השנים הראשונות כאן הקדשתי לעיבוד הדוקטורט לספר (שראה אור בשנת 2005); אבל כשהוזמנתי, זמן לא רב אחרי שהגעתי לבאר שבע, להציג את עבודתי בסמינר המחלקתי של המחלקה לספרות עברית, הבנתי שאת ארגז הכלים ששאלתי מסעיד אפשר ורצוי להפעיל גם על טקסטים אחרים, קרובים יותר הביתה. ההרצאה שהעברתי בסמינר, שעסקה בספר לובנגולו מלך זולו מאת נחום גוטמן, הצמיחה לימים את ספרי השני, וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית (2013). עיסוקים אחרים שהצלחתי לקיים במקביל לעבודתי הסדירה באוניברסיטה – כמבקר תיאטרון בעיתון העיר (2011-2001) וכעורך כתב העת תיאוריה וביקורת (2019-2013) – אפשרו לי לפתח את הזיקה בין הטקסטים הקאנונים בדרך כלל שאני מלמד בשיעורי הספרות האנגלית במחלקה לבין תחומים אחרים כמו לימודי תיאטרון ולימודי תרבות. אין לי ספק שאופייה הבין-תחומי והרב-תחומי של הפקולטה שלנו עודד ואף קידם את הנטייה שלי לדלג בין תחומי ידע שונים – בין לימודי ספרות להיסטוריה תרבותית, בין התרבות האנגלית לתרבות הישראלית.
פרויקט המחקר הנוכחי שלי שב לפרספקטיבה הבריטית ובוחן כיצד יוצגה פלשתינה המנדטורית בספרות הבריטית אחרי 1948: מי כתב על תקופת המנדט, מדוע, ומתי? כיצד זכרו (או, במקרים לא מעטים, שכחו) סופרים בריטים את מעורבותם באזור הזה במשך שלושים שנות המנדט? כיצד תפסו (או הדחיקו) את האחריות שלהם לסכסוך המדמם שממשיך לעצב את חייהם של יהודים וערבים במרחב הזה? המסע בעקבות השאלות הללו מפגיש אותי בימים אלה עם טקסטים שונים ומגוונים, שמרביתם – כמו רוב הספרות היפה הרואה אור, בלונדון וגם כאן – לא זכו להצלחה מסחרית, להתייחסות של הביקורת בעיתונות וממילא גם לא לתשומת לב החוקרים. מפליא ומרתק אותי לחשוב שהספרים הללו, שנשכחו לגמרי מלב, מקימים לתחייה את מציאות החיים המורכבת ששררה כאן, במרחב המאובק שלנו, לפני שירון זהבי גירש את הבריטים.